המלחמה החדשה של מעיין אדם תפתיע אתכם

אשמח שנניח לרגע בצד את הבחירות ואת הקורונה ונתעסק במה שחשוב באמת - הצלוליטיס שלי.

ניסיתי להדחיק, ניסיתי לדלג מעל זה, אבל אני כברלא מרגישה בנוח לדלגכי הישבן שלי ממשיך לזוז גם אחרי שהרגליים נוחתות על הקרקע. אני מעדיפה לעשות צעדים בטוחים בלי לייצר רעידת אדמה מהגב ומטה.

לכל הטורים של מעיין אדם >>

אם המעבר למצב "רטט" לא היה מספיק מטלטל (מילולית), אז הגיעה המכה האמיתית: 30 שנה הוא ניצב גאה במיקום שבחר לו אלוהים שבשמיים, עד שיום אחד, על דעת עצמו, הוא נפרד והתחיל לנדוד לכיוון הברכיים.

וזה לא רק הוא שמשתנה לי - יצא לי וריד ברגל והידיים מקבלות צורה של כנפיים.

לכן הכרזתי לאחרונה מלחמת חורמה על כל מה שקורה מאחוריי. פעם זה היה הצד היותר טוב שלי והיום הוא בעוכריי.

קראתי שצלוליטיס הוא תוצאה של גנים, תזונה ואימונים.אז קיללתי את אמא, חזרתי לחדר כושר והתחלתי לשתות שייקים ירוקים. נראה מגעיל אבל טעים (טיפ: על כל עלה - שימו קילו תמרים).

כשיוצאים להתקפה בשחמט, לא יוצאים עם צריח ושני חיילים - צריך שכולם יהיו בחוץ. המלכה, הרץ וכל הסוסים. אז גייסתי עוד כלי, שנמצא יעיל במחקרים - מכונת מיצוק שתוציא לי את הקוטג' מהחיים.

כשחשפתי בסטורי אתהמאבק החדש בחייהגיע מבול תגובות בנוסח "תאהבי את עצמך כמו שאת" וזה עיצבן אותי מעט. כי מרוב "העצמה" ויתרנו (לדעתי) על החלק החשוב בתפילת השלווה:

"אלי תן בי את השלווה לקבל אל הדברים שאין ביכולתי לשנותם, אתהאומץלשנות את אשר ביכולתי ואת התבונה להבדיל ביניהם."

אין ביכולתי לעצור את הזמן אבל יש לי את האומץ להרים את עצמי מהספה, להתאמן, להכניס דברים בריאים לגוף ולגייס את כל נפלאות הטכנולוגיה והרפואה. כל הסתכלות אחרת על המציאות היא לא פחות מתבוסה.

זאת לא אמירה פופולרית עכשיולצערי, אבל אני מאמינה בכל ליבי שאם משהו מפריע לך ואפשר לשנות אותו - תשני. אל תוותרי, לפחות תנסי. וזה נכון לשני העולמות - החיצוני והפנימי.

בתמונה: משהו שלקח לי חודשיים להחליט שאני מראה, ולא כי אני משלימה איתה כמו שנהוג כאן ברשת - אלא כי הכרזתי עליה מלחמה. ואני אנצח.

אז שתיהנה לפחות מרבע שעה של תהילה...

מאחלת לכולנוהרבה אומץ ומעט שלווה.

שבת שלום ❤