מעיין אדם חושפת: מה עשתה כשהפכה לרווקה?

לפני שלושה חודשים התיישבתי על הספה הישנה והמטונפת שליבתור אישה שעומדת להתחתן, וקמתי ממנה רווקה. זה ישמע לכם מוזר, אבל הדבר הראשון שעשיתי היה לצעוד מהספה לטלפון, להתקשר לבעל הבית, ולבקש להישאר בדירה.

היינו אמורים לעזוב לבית חדש, כבר נמאס לי מהדירה הישנה, מהצבע בקיר, ממנורות הנייר המאובקות בתקרה. איפה שלא הסתכלתי הרגשתי 'בעעע'. אבל, כל מה שרציתי באותו הרגע היה להיאחז עם הציפורניים בקירות, כי האדמה רעדה. בעל הבית השיב בחיוב ונשמתי לרווחה. זהו,אני מוגנת, אני בטוחה. זה היה מהלך הישרדותי, לא מהראש ולא מהלב, אלא אינסטינקט חייתי.

השאלה הכי נפוצה שמופנית אליי מאז היא "למה נשארת?ואיך הגעת לשם מלכתחילה? מה יש לך לחפש בפתח תקווה?!". ובכן, הייתי מחדשת חוזה גם על הירח, אם הייתי בטוחה שהוא לא יזוז לי עכשיו.

לכל הטורים של מעיין אדם >>

אני אוהבת שינויים, הם משחררים אדרנלין וממריצים לי את הדם, אני אפילו רודפת אחריהם כשהם לא באים מעצמם. אך בדיוק באותה המידה - אני זקוקה לקרקע יציבה. אז רגל אחת שלי תמיד מחפשת מקום חדש לנחות בו, והשנייה נטועה באדמה.

בבוקר שאחרי הסערה, שנאתי את הדירה הזאת אפילו יותר. היא הפכה סמל לכישלון שלי, לעובדה שאני דורכת במקום, למרות שכיוונתי למשהו אחר.

התבוננתי בה במשך שעה, עברתי רהיט רהיט, כל אחד מהם נאסף אליי בתקופה קדומה אחרת. יש לי דברים מהצבא, מהנישואים, אבל איפה מעיין של היום? אפילו במראות אני לא משתקפת. כשהגעתי לספה, נזכרתי שעליה ישבתי גם ברגע הגירושים והחלטתי שאני לא יושבת עליה יותר, והיא לא 'יושבת עליי', אם להיות ציוריים.

לקחתי את כל הכסף שחסכתי, את כל הזמן הפנוי שיש לי, וחידשתי לדירה הזאת את הצורה. עם כל הכבוד לישבן המרשים שירשתי מאמא, זה ליבי שזוכה בהתחלה (ובספה) חדשה. הרי בית זה לא מקום, זו הרגשה.

חשבתי שזה יהיה כיף, אתם יודעים, לחדש הכל, מה יכול להיות רע? אבל היה לי שבוע קשה בצורה בלתי רגילה. כאב לי פיזית בגוף להיפרד מכל הזיכרונות, אך זו עסקת חבילה. דף חדש עד הסוף מתוקה.

הוצאתי עשרות שקים מהבית, חלק לזבל, חלק לתרומה. לא האמנתי כמה דברים מילאו את מעוז חיי שכבר אין בהם מאומה. ובעיקר, כמה מקום התפנה לדברים שאני באמת אוהבת, באמת רוצה.

יש הלימה מטורפת בין התהליך הפיזי ובין התהליך הנפשי כשמחדשים, בשניהם זה מאוד קשה בהתחלה, בשניהם יש בלגן באמצע, ובשניהם, בסוף בסוף - מרגישים בעננים.

כמעט סיימתי, אני כותבת לכם מהספה היפה, בביתי הנעים. היא נקייה ומוכנה לספוג קטשופ וזיכרונות חדשים.