בעידן של תרמיות רשת, התחזויות, בינה מלאכותית ורשתות חברתיות, לפעמים קשה לדעת למה להאמין, והנטייה שלנו לסמוך על אחרים נמצאת בירידה. אבל מחקר חדש מציע שלאמון יש דווקא יתרונות משמעותיים.
לפי מחקר שפורסם לאחרונה בכתב העת Psychological Bulletin של האגודה האמריקאית לפסיכולוגיה, אנשים שמגלים רמות גבוהות יותר של אמון, הן בבני אדם והן במוסדות, מדווחים על תחושת רווחה גבוהה יותר לעומת אנשים שמתקשים לסמוך. לדבריהם, זה חשוב במיוחד משום שרווחה נפשית היא לא רק מדד לאיכות חיים, אלא גם מנבא של בריאות ואריכות ימים.
למה אמון משפר את תחושת הרווחה שלנו?
המחקר מצא שאנשים שמרגישים שהם יכולים להישען על אחרים, בין אם מדובר בקשרים קרובים ובין אם במערכות חברתיות רחבות, חווים פחות לחץ, וויסות רגשי טוב יותר ותחושת ביטחון גדולה יותר בעולם, מסבירה ד"ר סאנאם האפיז, נוירופסיכולוגית ומנהלת Comprehend the Mind.
"כל אלה תורמים לא רק לבריאות הנפשית, אלא גם לבריאות הפיזית", היא אומרת. "היעדר אמון גורם לאנשים לחוות יותר בדידות, דריכות או חרדה, ובטווח הארוך מתח כרוני מפעיל את מערכת הסטרס של הגוף. מחקרים כבר קשרו בין מתח כרוני לדלקות, למחלות לב, לירידה במערכת החיסון ואף לירידה קוגניטיבית".
לעומת זאת, היכולת לסמוך על אחרים יכולה להעניק הגנה מסוימת: היא מפחיתה רמות קורטיזול ומסייעת לשמור על התנהגויות בריאות לטווח ארוך - כמו חיי חברה פעילים, פנייה לטיפול רפואי בזמן ושמירה על שגרות בריאותיות, מסבירה האפיז. "אמון הוא לא רק רגש נעים, הוא משאב פסיכולוגי חזק", היא מוסיפה. "כשמטפחים אותו לאורך החיים, הוא עשוי לתרום גם לחוסן רגשי וגם לאריכות ימים".
בנוסף, המחקר מצא שהאמון החשוב ביותר הוא אמון בין־אישי, כזה שקיים בקשרים קרובים עם משפחה וחברים, והוא בעל ההשפעה הגדולה ביותר על תחושת הרווחה. "בקליניקה, אחד הגורמים המגנים החזקים ביותר בתהליך ההחלמה של מטופלים הוא מערכת תמיכה חברתית חיובית וחזקה - וזה בדיוק מה שהמחקר מחזק", אומרת ד"ר פטריס לה גואה, מטפלת זוגית ומשפחתית.
לדבריה, אמון הופך חשוב במיוחד בגיל מבוגר, כשהתלות באחרים גדלה. "כשיש מערכות יחסים חיוביות עם בסיס יציב של אמון, יש גם רמות גבוהות יותר של אושר ושביעות רצון מהחיים".
איך נוכל להגביר את האמון שלנו באנשים אחרים?
גם אם ברור שאמון משתלם, זה עדיין לא תמיד קל, במיוחד כשהוא נפגע בעבר. אבל מומחי בריאות הנפש מסבירים שיש דרכים מעשיות להתחיל לבנות אותו מחדש.
התחילו בקטן
לפי המחקר, האמון מושפע מהניסיון ומהסביבה. ד"ר סינתיה ויאר, מרצה לייעוץ בריאות הנפש, מסבירה שבניית אמון מתחילה ברגעים קטנים ושגרתיים. לדוגמה, אדם שמתקשה לתת אמון יכול לשים לב שקולגות מגיעים בזמן, עומדים בדיבורם ומשתפים פעולה. "התבוננות כזו יכולה להרגיע ולפתוח את הדלת לאינטראקציות עמוקות ומשמעותיות יותר", היא אומרת.
ד"ר האפיז ממליצה לשים לב לאופן שבו אנשים מתנהגים לאורך זמן: "האם המעשים שלהם תואמים את המילים? האם הם מקשיבים בלי לשפוט? האם הם מכבדים את הגבולות שלך? אמון צומח כשההתנהגות עקבית, גם בדברים הקטנים".
להבין שיש בכך סיכון
הגדלת האמון כרוכה בלקיחת סיכונים קטנים ומחושבים, אומרת ד"ר האנה הולמס, פסיכולוגית קלינית. "תמיד יש אפשרות שאנשים יאכזבו אותנו, במיוחד אם זה כבר קרה לנו בעבר, וזה גורם לפחד ממשי".
לשנות את נקודת המבט
אמון דורש שינוי מודע של דפוסי חשיבה וניטור מתמשך של מצב הרוח, מסבירה ד"ר טורי ברומס. "התחושה הכללית שלנו משפיעה על איך שאנחנו רואים את העולם: כשאנחנו חיוביים ומאוזנים, אנחנו יותר נותני אמון, וכשאנחנו מתוסכלים או פסימיים, אנחנו נוטים לחשוד".
לבדוק מה המקור לקושי לסמוך
לפי לה גואה, לרוב יש סיבה טובה לכך שקשה לנו לסמוך. "השלב הראשון הוא להכיר בכך ולתת לזה לגיטימציה, להבין למה אנחנו מתנהגים כך. רק אז נוכל לוודא שהפגיעות מהעבר לא נוכחות במערכות יחסים חדשות".
היא מספרת שהיא שואלת מטופלים: "האם הכאב הזה שייך למערכת היחסים הנוכחית?" - שאלה שמאפשרת לראות שאפשר להיות בטוחים עכשיו, גם אם בעבר זה היה אחרת. "העבודה האמיתית היא ללמוד לסמוך על עצמנו, שנדע לזהות מתי אדם מולנו הוא כן אמין".
להישאר ברגע
ד"ר האפיז מדגישה את החשיבות של להיות בהווה: לא להניח שאדם חדש יתנהג כמו מישהו מהעבר. "זה דורש מודעות וסבלנות, אבל זה אפשרי. וגם חשוב לחזק גבולות רגשיים - כשאנחנו יודעים שאנחנו יכולים להגיד "לא", להתרחק או להגן על עצמנו, קל לנו יותר לתת צ'אנס לאחרים".
לתת לאנשים הזדמנות להוכיח את עצמם
ד"ר הולמס מציעה לתת הזדמנויות קטנות שמאפשרות לאחרים להראות אמינות, בין אם זה לספר סיפור מביך או להפקיד משימה קטנה בידי מישהו אחר. "אמון נבנה לאט וזה בסדר".
איך מאזנים בין אמון לבין זהירות?
לה גואה מסבירה שאמון הוא כמו שריר, צריך להתאמן עליו. זה כולל גם אמון בעצמנו ובתחושת הבטן שלנו. במקום לסמוך בעיניים עצומות או לחשוד אוטומטית, ברומס מציעה תרגול של "בניית אמון מציאותית": לבדוק אם האדם מקיים הבטחות, אם התנהגותו עקבית, ואם הוא יודע לכבד גבולות.
ויאר מוסיפה שכדאי להבחין בין "שיקול דעת" לבין "ציניות". שתיהן כוללות זהירות, אבל ציניות סוגרת את הדלת לאפשרות של אמון, בעוד שיקול הדעת מאפשר להישאר פתוחים למידע חדש.
בסופו של דבר, האפיז מסכמת: "המטרה היא להיות פתוחים מבלי להיות תמימים. לא צריך לתת אמון מלא לכולם באותה מידה - אמון הוא משהו שאנשים מרוויחים דרך המעשים שלהם, לא משהו שחלקים ממנו ניתנים ללא מחשבה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו