הסיבה האמיתית שהילדים לא מקשיבים לכם

אחרי יותר מעשרים קורסים שבהם למדתי הקשבה, כפסיכולוגית, אני יכולה לומר את זה די בוודאות:
אנחנו לא באמת יודעים להקשיב. או לפחות ממש גרועים בזה.

ובכל זאת, התחושה שהילדים "לא מקשיבים לנו" היא אולי הבעיה הכי נפוצה בבתים כיום. כמעט כל הורה אומר את זה בשלב כזה או אחר, רק שברוב המקרים - זו בכלל לא בעיית הקשבה.

אז בואו ניישר קו. כשהורים אומרים "הילד שלי לא מקשיב לי", הם מתכוונים לרוב ל: הוא לא עושה את מה שביקשתי ממנו לעשות. וזה מעלה בי שאלה: ממתי ציות הפך להקשבה?

הבלבול הזה לא נולד סתם. הוא תוצאה של הפער הגדול בין ההורות של פעם להורות של היום. בהורות של פעם, מבט אחד מההורה היה מספיק - לא כי הייתה שם הבנה עמוקה, אלא כי ישב שם פחד, ופחות מקום לקשר כפי שאנחנו מבינים אותו היום.

בהורות של היום אנחנו שואפים למשהו אחר לגמרי: להיות בגובה העיניים, להסביר, לראות את הילד, להבין מה עובר עליו. וזו תנועה חשובה מאין כמוהה רק שאיפשהו בדרך הורים מוצאים את עצמם נעים לקצה השני: יותר מדי הסברים, משא ומתן ופחות הובלה.

ואז כשרוצים שמשהו יקרה מיד לא ברור מי מוביל את הסיטואציה? ההורה או הילד.ה?

על הסמכות ההורית של פעם, ואיך ניסינו לשדרג אותה ובדרך גם התבלבלנו ממנה - נדבר עוד בכתבות אחרות. הפעם אני רוצה להציע 5 זוויות הסתכלות שיכולות לעזור להבין למה זה מרגיש שהילד שלכם "לא מקשיב", ומה באמת יכול לעזור שם.

1. לא התחברת - לפני שדרשת

אם אנחנו לא עובדים מתוך פחד אלא מתוך חיבור בקשר, אנחנו לא יכולים לצפות שנבקש משהו "מלמעלה", בתצורת פיקוד ושזה פשוט יקרה.

אם אני רוצה להוביל את הילד שלי לעולם שלי, עולם המבוגרים, שבו עכשיו חשוב שנשב לאכול -
אני לרגע מתחברת לעולם שלו, ומובילה אותו משם. "יואו, איזה משחק מגניב. תראה לי איפה מניחים את הרובוט הזה ומה הוא עושה".  ומשם אפשר להגיד: "עכשיו בוא נניח אותו כאן, נגיד לו שאנחנו הולכים לאכול, ושיחכה לנו בסבלנות". 

חיבור מגביר השפעה, ומתוך השפעה - הובלה הופכת להרבה יותר פשוטה.

2. הוא לא מתעלם בכוונה - הוא פשוט מרוכז

ילדים בגיל הרך מחזיקים את המציאות בצורה מאוד מסוימת: כל פעם רגש אחד, כל פעם את ההווה בלבד. אם הם מאוד מרוכזים במשחק, הם מחזיקים כרגע רק את המשחק - לא את העובדה שביקשת לסיים עכשיו.

זה לא נגדך. זה פשוט בעד עצמם.

הדרך לעזור כאן היא לרדת לגובה העיניים, ליצור חיבור דרך מבט עיניים, לקבל רגע את הקשב אלייך, להוציא אותם בעדינות מעולם המשחק - ואז לבקש, לשאול, להתחבר למשחק, ומשם להוביל.
בדיוק כמו שדיברנו בסעיף הקודם.

3. יש יותר מדי בקשות והערות

למוח שלנו יש מה שנקרא "הטיית השליליות" - אנחנו קולטים יותר את מה שרע, כדי לשרוד.

כדי לאזן את המוח נדרשות בין שלוש לחמש חוויות חיוביות, על כל חוויה שלילית אחת. ילד שמקבל הרבה מאוד הערות וביקורת הוא ילד עם הפנמה שלילית גבוהה. ובמצב כזה, ההתעלמות מבקשות חוזרות היא לפעמים דרך להגן על עצמו.

ההתעלמות הזו מספרת לנו סיפור רחב יותר (מעבר לריכוז האגוצנטרי שדיברנו עליו קודם).

מה הכי נדרש כאן? להוריד ביקורת - כשיש הרבה ביקורת בבית, ההתעלמות היא לא חוצפה, היא הגנה. לשים לב שאם אנחנו נוטים למשפטים כמו "למה אתה אף פעם לא מקשיב", "אי אפשר לבקש ממך כלום", "למה את בוכה על כל דבר" - אנחנו חייבים לאזן את זה עם מילים טובות, רואות, ומרימות.

4. הבקשה מגיעה ממאבקי כוח - ולא מקשר

נוכחות היא המטבע שאיתו משלמים בקשר. אם הקשר לא עובד טוב - התפעול תמיד יקרטע.

כשאין נוכחות הורית אמיתית (ואני מדברת גם על זמן, אבל בעיקר על איכות הזמן), הדברים פשוט לא זורמים.

הרבה הורים שמגיעים אליי עם קשיים בריטואלים של בוקר או ערב מגלים שהבעיה היא לא "הילד",
אלא חוסר בנוכחות הורית מספקת.

אז מה עושים? נוכחים. מפנים זמן אחד על אחד עם כל אחד מהילדים. כן, גם אם זה מרגיש קשה או בלתי אפשרי, זה אפשרי. וזה עניין של סדר עדיפויות.

וספוילר קטן: להיות בבית כשכל אחד במסך שלו, זה לא זמן איכות. 

5. יש הרבה בקשות - ומעט מאוד הנאה

נתון די מחריד עלה לאחרונה ממחקר בארצות הברית: הורים נהנים יותר מלשאוב אבק מאשר להיות עם הילדים שלהם.

מצד אחד - זה הגיוני. הורות היא תפקיד שוחק ומתיש, מצד שני - אם אנחנו לא נהנים מההורות שלנו, זו בעיה. אני לא מדברת על מצג שווא של "איזה מושלם להיות הורה". אין מושלם. בטח לא בהורות. אבל לצד קשיים ותקופות מאתגרות, ביום יום הפשוט, הילדים שלנו צריכים שנהנה מהם ונהנה איתם. זה צורך התפתחותי.

וכשאנחנו לא נהנים מהתפקיד ההורי, זה מחלחל לקשר, לדפוסים, ולאמונות של הילדים שלנו ומעצב את מי שהם יגדלו להיות. ויותר מהכול, זה משפיע על היום יום שלנו. ולמה לנו לסבול?

ילדים שמרגישים שיש בבית הרבה דרישות ומעט הנאה וזרימה, יביעו יותר התנגדות. בדיוק כמונו.

אם הבוס שלכם לעולם לא היה רואה אתכם, לא היה מפרגן, ורק היה דורש ודורש - כמה השפעה אמיתית הייתה לו עליכם? וכמה רצון לשתף פעולה? כנראה שמעט. עד שהייתם רוצים להתפטר. רק שלילדים שלנו אין אפשרות להתפטר. הם יכולים למרוד. עד שנראה שהם צריכים משהו קצת אחר בקשר.

יש כמובן עוד סיבות לחוסר שיתוף פעולה. אבל המחשבה המרכזית שאני רוצה שתצאו איתה מהכתבה הזו היא פשוטה: כשאתם שואלים למה תמיד יש מאבקים סביב אותו נושא, או למה משהו "לא זורם" בבית ואין הקשבה - תזכרו: התנגדות של ילדים היא כמעט אף פעם לא בעיית משמעת או הקשבה, אלא תגובה לקשר.

כי בסוף, ילדים לא באמת צריכים שנלמד אותם להקשיב, הם הרי לא מקשיבים למילים שלנו - הם נענים למערכת יחסים שאנחנו בונים איתם.

שרי גל רוזנבלום פסיכולוגית במיקוד קשר הורה ילד