למה כל כך קשה לנו להתמודד עם הרגשות של הילדים שלנו?

המילים "לא קרה כלום" עשויות לכווץ הרבה מאיתנו, הורים של העולם החדש, לרוב כי אנחנו יודעים עד כמה כן קרה לנו בילדות - וכמה מהר ניסו לתקן, לטשטש, להקטין ולהזיז את הרגשות שלנו הצידה. לפעמים עד כדי כך שלקח לנו המון שנים להבין שאנחנו בכלל לא יודעים לדבר רגשות ואפילו לא ממש להרגיש אותם. 

היום, ההנחה הרווחת בעולם הפסיכולוגיה היא שכדאי לתת שם ומרחב לכל רגש ולתת לילד להרגיש ולהביע את הכל (לא בכל דרך, אבל זה כבר לכתבה אחרת) ואני לגמרי בעד ההנחה הזאת.

אני רק תוהה - האם זה בכלל ישים ביומיום שלנו? או במילים אחרות - למה כל כך קשה לנו עם הרגשות האלה של הילדים או שלנו?

בואו ניקח דוגמה: הילד שלי מזג לעצמו חלב לקורנפלקס, אבא שלו הגיע להכין לעצמו קפה וגילה כי אין יותר חלב. הילד מרגיש אשמה. אני ממהרת להגיד לו: "זאת לא אשמתך מאמי שלי" או שאני מבינה שיש פה רגע של רגש שאפשר להכיר?

יכולה להיות גם סיטואציה בה הילדה שלכם חזרה מהגן וסיפרה שחברה שלה הפנתה לה גב ואמרה לה "אני משחקת רק עם חברות אחרות ולא איתך היום" - אתם מצליחים לשהות שם עם העלבון? או שאתם נכנסים למוד החוקרים שלכם ואומרים: "מה אמרת לה? איך זה הרגיש? סיפרת לגננת?" או "אם היא מתנהגת ככה אז היא לא חברה אמיתית וכל מי שישחק איתך יזכה".

אני רוצה להניח את זה כאן, כי זה נורמלי שאלו התגובות האוטומטיות שלנו. לא להתמודד עם הרגש אלא לנסות להזיז, להקטין או לתקן אותו. אבל למה זה כל כך קשה לנו, באמת? אז נכון, התשובה האוטומטית תמיד מתחילה ב"ככה גדלנו". אבל ברשותכם, אני רוצה להציע הסתכלות קצת יותר רחבה.

אנחנו לא טובים בהקשבה אמיתית 

אני לומדת וחוקרת פסיכולוגיה כבר 16 שנים, זה אומר שבממוצע למדתי 4-5 קורסים על הקשבה בדרך כזו או אחרת. ואני רוצה להגיד לכם שגם אני כאדם שזו העבודה שלו - לא תמיד טובה בזה. 

הקשבה אמיתית דורשת מאיתנו הרבה מאוד פונקציות שהן לא ברורות מאליהן, בטח לא בעולם של היום. כדי להקשיב באמת אנחנו צריכים מבט בעיניים ולהיות בשקט פנימי. כך נוכל להיות מעין מיכל לכל מה שהאחר מספר לנו ולשדר כלפיו אמפתיה, למרות שבפועל כל מה שאנחנו עושים זה כבר לענות בראש את התשובה שלנו, להזדהות ולהגיד ״גם אצלי זה ככה עכשיו".

כשהילדה שלכם באה אליכם בוכה, אתם רוצים ישר לשמח אותה, לרכך לה את הלב, רק שלא תיפגע. רק שלא תרגיש עלבון. אז אתם קופצים לאסטרטגיות כמו מה אפשר לעשות בפעם הבאה או לדבר עם הגננת כדי לפתור את העניין שלא יקרה שוב.

אנחנו לא תמיד מכירות את הרגשות האלה בתוכנו

השיר המוכר אומר: "זו ילדותי השנייה?" - אז כן. דרך הילדים שלנו אנחנו מגלים מראה יפהפייה וכואבת עד מאוד לילדות שלנו. הדרכים שבהן ההורים שלנו הגיבו או לא הגיבו סללו בצורה עמוקה מאוד את הדרך שבה אנחנו נגיב ונרגיש כלפי רגשות מסוימים.

כשהילדים שלנו מרגישים בצורה חזקה רגש מסוים (הרי בגיל הרך הם כמו חומר גולמי של רגשות וצרכים מתוקים), ואנחנו לא יודעים איך להחזיק את הרגש הזה - אנחנו לא נוכל ולא נצליח לתת מרחב לרגש של הילדים שלנו. אנחנו נחווה חוויה גופנית ממשית של סכנה. כהורים, אנחנו צריכים לתת לרגש הזה פתרון ומהר. 

אם נחבר את כל אלו ביחד אפשר להבין שהעבודה כמעט תמיד מתחילה בנו. כשנבין שיש המון רגשות שאנחנו לא מכירים או אוהבים שעולים אצלנו, נוכל לסמן בזמן אמת איפה הרגשנו כיווץ ולהבין איזה רגש היה דחוף לנו למזער, לדחוף או להזיז. בדיוק שם זה המקום לעשות עבודה עצמית.

כשנדע לזהות, נוכל להתחיל להתאמן על להקשיב באמת, להניח סימני שאלה ולשהות עם הרגש. תנו לי לגלות לכם סוד, 80 אחוזים מהפעמים שהם באים לספר לכם משהו - הם ממש לא רוצים שתפתרו להם אותו, הם רק רוצים לדעת שיש מישהו איתם להחזיק את הרגש.

שרי גל רוזנבלום, פסיכולוגית חברתית וחינוכית בהתמחות, ויזמית בתחום ההורות