רחוק מהבית: כשההורים תקועים בחו"ל והלב נשאר עם הילדים בארץ

מעל מאה אלף ישראלים מצאו את עצמם בשבוע האחרון במציאות בלתי נתפסת: הם טסו לחו"ל, לחופשה, לנסיעת עבודה או להפוגה רגעית ואז פרצה המלחמה עם איראן, מערכות ההגנה האוויריות נכנסו לפעולה, ומערכת החינוך בארץ הושבתה כמעט לחלוטין.

אלפי הורים נותרו תקועים מעבר לים כשהילדים שלהם, בני כל הגילים, נשארו כאן בארץ: חלקם אצל סבא וסבתא, אחרים אצל קרובי משפחה, ויש גם בני נוער שנשארו לבד בבית.

אבל הלב? הלב נשאר בארץ. ההורים, שרחוקים פיזית מילדיהם, מתמודדים עם חרדה גוברת, תחושת חוסר אונים, ואשמה שמכבידה על כל שיחה. הם לא תקועים רק בחו"ל, הם תקועים בתוך הדאגה.

אז איך אפשר לשרוד את הימים האלה כשאתה רחוק מהילדים מנטלית, רגשית ופיזית?

 קודם כל: הכרה ברגש

חרדה, בכי ותחושת חוסר אונים הן תגובות נורמליות. אנחנו לא אמורים להרגיש רגועים כשמשוגרים טילים על המדינה והילדים שלנו שם. אין כאן מקום לאשמה - רק להכלה.

זה לא הזמן לביקורת עצמית, אלא לרגע של חמלה עצמית: "לא בחרתי במציאות הזו, אבל אני עושה את הכי טוב שאני יכול/ה בתוכה".

הרבה יותר קל ללוות ילדים מרחוק כשאנחנו מאפשרים גם לעצמנו מקום להיות פגיעים. גם אם אין לנו פתרון, עצם ההכרה ברגש היא כבר התחלה של ויסות.

 שמרו על שגרה של קשר – אבל בלי להציף

שיחה קבועה פעם ביום, בזמן צפוי מראש, נותנת לילדים תחושת ביטחון. אבל לא תמיד זה מספיק, ובזמן מלחמה דווקא היכולת להיות זמינים רגשית לא רק טכנית היא המפתח.

במקום לשאול שוב ושוב "הכול בסדר?" כדאי להתמקד בדברים חיוביים, להרגיע בלי להבטיח, ולהקשיב באמת. שיחת וידאו קצרה עם חיוך ומבט שווה יותר מכל הסבר לוגי. זו לא חייבת להיות שיחה ארוכה או מסודרת. לפעמים, גם הודעה קצרה מספיקה.

מומלץ לתאם עם מי שמטפל בילדים את הזמנים והאופן בו יש תקשורת, כדי לא לבלבל או להלחיץ את הילד.

שימו לב לא רק למה שאתם כותבים, אלא גם לאיך שזה נשמע מהצד השני

כשאנחנו רחוקים מהילדים, התקשורת מצטמצמת למילים כתובות, לטון קול בטלפון או להבעות הפנים הקצרות בשיחות וידאו. דווקא בגלל זה, חשוב לשים לב לא רק לתוכן, אלא גם לאופן שבו הוא עובר. אם נכתוב הודעה לחוצה, או נצלצל בקול דרוך, הילדים ירגישו את המתח, גם אם ננסה להרגיע במילים.

אם המטרה היא לשדר ביטחון, חשוב לדבר בקצב רגוע, לבחור מילים פשוטות, להכניס חיוך לשיחה ולהיזהר מהעברת חרדה דרך טון או ניסוחים דרמטיים. גם מרחוק, הדרך שבה אנחנו מדברים, שואלים, או כותבים, יכולה להפוך למשענת של יציבות.

מה עושים כשיש אזעקה ואנחנו רחוקים?

זה אולי אחד הרגעים הקשים ביותר, כשאתם רואים כותרת, שומעים על אזעקה, או מדווחים על נפגעים ואתם לא שם. התגובה הטבעית היא להציף את הילד בשאלות, להתקשר בלחץ, או להפעיל את כל מי שבסביבה. אבל חשוב לזכור כי הילדים צריכים אתכם רגועים, לא נלחצים. אם אתם יודעים שהם בידיים טובות, סמכו על כך.

קחו רגע לעצמכם קודם: נשימה, שיחה עם חבר, טכניקת הרגעה שאתם מכירים, ורק אז צרו קשר. משפט כמו "ראיתי שהייתה אזעקה, מקווה שהכול בסדר,שלח סימן כשאתה יכול - אני כאן", משדר אמון ומרגיע גם את הילד וגם אתכם.

סמכו ותנו למי שמטפל לנהל את השטח

אם הילדים אצל סבתא או דודה, סמכו עליהם. אפילו אם אתם הייתם עושים דברים אחרת, עכשיו זו שעתם. שחררו שליטה לטובת יציבות. ילדים מרגישים כשהמבוגר שאיתם בטוח בעצמו, והם נרגעים בהתאם.

גם אתם צריכים עוגנים, במיוחד כשאתם רחוקים וזה הזמן לפעול באופן פרואקטיבי לשמירה על יציבות נפשית:

• הקציבו לעצמכם זמן ביום ללא חדשות
• שתפו חבר/ה קרוב/ה ברגשות
• נסו לשלב פעילות מרגיעה – הליכה, נשימות, מוזיקה
• אם קשה במיוחד, אל תישארו לבד. תמיכה נפשית זמינה גם מעבר לים.

ומה אם הילדים קטנים מדי להבין?

גם ילדים צעירים מאוד מרגישים חוסר שקט. מספיק לשמוע את קולכם, לשמוע מכם שאתם אוהבים ומתגעגעים ולשדר תקווה. אל תנסו להסתיר או להעמיד פנים. מותר להגיד "גם לי קשה, אבל אנחנו נעבור את זה יחד".

עמותת מרכז אלה זמינה לסייע לכל מי שמרגיש  עומס רגשי, מצוקה או חרדה, בחמישה מפגשים ללא עלות, גם מעבר לים כדי לעזור לכם להחזיק מעמד, לשחרר עומס רגשי ולנשום. לתיאום טיפול בוואטסאפ – 050-6644000 או באתר העמותה.

רונה אקרמן היא עו"ס ופסיכותרפיסטית, סמנכ"ל בעמותת במרכז אלה להתמודדות נפשית עם אובדן, טראומה ומשברי חיים