כוכבים, מזל ובחירה: מה היהדות חושבת על אסטרולוגיה?

בעידן שבו הורוסקופים יומיים, מפות לידה ואסטרולוגיה הפכו לחלק בלתי נפרד מתרבות הפופ, נדמה שהכוכבים שוב תופסים מקום מרכזי בחיים שלנו.

בניגוד למה שנהוג לחשוב, השיח סביב אסטרולוגיה אינו המצאה מודרנית, במסורת היהודית הוא קיים כבר אלפי שנים. ועדיין, היחס אליו תמיד היה מורכב, דו־ערכי ולעיתים אפילו סוער.

מצד אחד, מקורות יהודיים רבים כן מכירים בקיומו של “מזל”. בתלמוד מופיעות אמירות כמו “מזל מחכים, מזל מעשיר”, וחכמים כדוגמת רבי יהושע בן לוי אף תיארו טיפוסי אישיות לפי מזלות. בקבלה, ובייחוד בזוהר, הכוכבים נתפסים כחלק ממערכת רוחנית רחבה שמתווכת בין האלוהי לבין העולם הגשמי.

גם הרמב״ן לא שלל את קיומם של כוחות שמימיים, אך הדגיש שהם פועלים תמיד תחת שליטה אלוהית מוחלטת.

מנגד, ההלכה מציבה גבול חד וברור. האמירה “אין מזל לישראל”, שמיוחסת לרבי יוחנן הפכה לאבן יסוד מחשבתית: גורלו של אדם אינו מוכתב על ידי הכוכבים, אלא נקבע על פי מעשיו, תפילתו והבחירות שהוא עושה.

הרמב״ם, מהקולות החריפים ביותר בדיון הזה, שלל את האסטרולוגיה לחלוטין וכינה אותה “הבל ורעות רוח”, בטענה שאין לה בסיס מדעי או תיאולוגי, ושעיסוק בה עלול להרחיק את האדם מאחריות אישית ואמונה טהורה.

כך נוצר ביהדות מודל כפול: מצד אחד סקרנות והכרה רעיונית בכוחות שמימיים, ומצד שני זהירות עמוקה ולעיתים אף התנגדות להפיכת האסטרולוגיה לכלי ניבוי או קבלת החלטות. הכוכבים יכולים להיות שפה, סמל או השראה, אבל לא סמכות.

בסופו של דבר, אולי זה הסוד: היהדות לא מבקשת לנתק אותנו מהשמיים, אלא להזכיר לנו שהמפתח לחיים נמצא בידיים שלנו. מותר להביט בכוכבים, כל עוד לא שוכחים מי באמת אמור לנווט את הדרך.