הקול בראש: איך להפסיק לתת לביקורת הפנימית לעצור אותנו?

כולנו מכירים את הקול הזה. הקול שאומר לנו שאולי עדיף לחכות למחר, שלא כדאי לקחת סיכון, שזה יקר מדי או שאין סיכוי שזה יקרה אז למה בכלל לנסות?

אני מניחה שחלק מאיתנו מרגישים את הקול הזה יותר וחלק פחות, אבל לרוב הוא לא הכי עושה לנו טוב. כי בדיעבד אנחנו מתחרטים שלא לקחנו את ההצעה שהגיעה, שלא העזנו קצת יותר או שלא ניסינו לבדוק מה יקרה אם רק ננסה.

כשאנחנו חווים רגעים כאלה של חרטה או תסכול אנחנו גם נוטים לכעוס על עצמנו, להיות ביקורתיים, לשפוט את הקול הפנימי שהרס לנו הכל, ולשאול את עצמנו שוב ושוב - "למה הייתי צריכה להקשיב לו?".

אם זה נשמע לכם מוכר, אז קודם כדאי לדעת שאתם לא לבד. אני מאמינה שרוב האנשים מתמודדים עם הקולות האלה - ולהרבה מאיתנו זו גם התמודדות לא פשוטה. כי כשיש לנו רצון לעשות דברים, להתנסות בחוויות חדשות, להעז יותר או לפרוץ איזה גבול ששמנו לעצמנו - זה יכול לאכזב לגלות שבסוף עצרנו את עצמנו רק בגלל הפחד הזה שמתנגן לנו בראש, או המשפטים והאמונות ששמענו מההורים כשהיינו ילדים ועד היום לא התגברנו עליהם.

מעבר לאכזבה, זה גם יכול לעורר תחושות אשמה, כעס, שיפוט והלקאה עצמית, וככה יכול להיווצר גלגל של ציפייה ואכזבה - שסופו ידוע מראש.

איך זה נראה בפועל?

לדוגמה: נניח שקיבלתם הצעת עבודה שנשמעת ממש טוב, עם משכורת הרבה יותר גבוהה מזו שלכם כרגע, אבל אתם מפחדים שלא תעמדו בציפיות כי אתם מרגישים לא מספיק טובים, ואז גם תיקחו סיכון בלעזוב את העבודה הקיימת, וגם תאבדו את העבודה החדשה.

כאן יכול להתעורר קול שאומר משהו כמו: "אין סיכוי שתעמוד בזה", "הם יגלו מאוד מהר שאת לא מתאימה", "עזבי, העבודה שלך עכשיו מספיק טובה - את לא צריכה להתאמץ... למה ללמוד עכשיו הכל מההתחלה", וכו.

וככה יוצא שלמרות שמשהו בכם מאוד רצה לקחת את ההזדמנות, הקול הביקורתי הצליח לשכנע אתכם שעדיף לוותר.

מה אם הקול הזה לא נגדנו?

אבל מה אם נחליט להסתכל על הקול הזה קצת אחרת? מה אם נחליט שהקול הזה לא נגדנו? הקול הביקורתי הזה שהתרגלנו לשמוע אותו, אולי בסך הכל רוצה להגן עלינו?

הקול הפנימי הזה לרוב נולד עוד כשהיינו ילדים. שמענו את הסביבה שלנו מזהירה אותנו מצעדים מסוכנים, את ההורים שלנו מהדהדים את הפחדים שגם הם למדו כשהיו ילדים, או שחוו על בשרם במהלך החיים. שמענו את המורים שלנו, את החברים שלנו וכו... וככה הורגלנו להקשיב.

למעשה זה עזר לנו לא לקחת סיכונים מיותרים, להימנע מאכזבות שיכולות להיות כואבות או מהתמודדות עם ביקורת קשה. הקול הזה עם השנים גם התעצב וקיבל חיים משלו. אם חווינו דחייה כשניסינו משהו חדש, הוא למד להרתיע אותנו מלנסות שוב. או אם נשבר לנו הלב - הוא הזהיר אותנו לא לחשוף אותו שוב לפגיעה. ככה שיוצא שגם אם נראה שהוא מונע מאיתנו דברים שאנחנו רוצים, מסתתרת מאחורי זה כוונה טובה.

מה שכן, לרוב הקול הזה נשאר תקוע באותו גיל ובאותן נסיבות. אנחנו גדלנו ולמדנו - אבל הוא לא התעדכן. הוא לא יודע שהיום אנחנו מבוגרים יותר, חזקים יותר, עברנו דבר או שניים בחיים והיום אנחנו מסוגלים להתמודד עם אכזבות ודחיות הרבה יותר טוב ממה שיכולנו בגיל שבע. הוא ממשיך להגן עלינו באותן השיטות שעבדו אז - גם כשהן כבר לא רלוונטיות עכשיו.

אז מה עושים?

בואו נשנה את השם לקול הזה. במקום לקרוא לו "הקול הביקורתי" (אני למשל קוראת לו "הקול שרוצה להוריד אותי") - בואו נקרא לו "הקול שמגן עליי". ככה מראש הגישה כלפיו תהיה רכה יותר, ויהיה אפשר להקשיב לו ממקום אחר.

תשאלו את עצמכם: מה הגיל של הקול הזה? פעם הבאה כשהקול הזה אומר לכם משהו, נסו להקשיב לטון שלו, למילים שהוא בוחר. נסו לבדוק באיזה גיל אתם מרגישים ברגע הזה? לפעמים תגלו שהקול הזה עדיין נמצא בגיל 5 או 7 - ואולי יש משהו בכם שעדיין צריך תשומת לב או מבקש להרגיש בטחון.

תזכרו לעצמכם שהוא בא להגן עליכם. ככה שפעם הבאה שאתם רוצים לעשות משהו והקול הזה מתעורר, אתם יכולים לעצור ולהגיד לו: "תודה שאתה מנסה להגן עליי. אני סומכת על עצמי שאני יכולה לקבל את ההחלטה הנכונה ולבדוק מה מתאים לי". זה לא אומר שאתם מסכימים איתו או שתפעלו לפיו - זה רק אומר שאתם מכירים בכוונה שמאחורי הפחד. 

תבדקו מה נכון לכם באמת. אחרי שהתבוננו על הקול הזה וקיבלנו אותו בהבנה, אפשר לקבל החלטה ממקום בוגר יותר, ואולי אפילו להעז לפעול למרות הפחד או חוויות העבר.

זה לוקח זמן - וזה בסדר

כן חשוב לי להגיד, שזה לא אומר שהכל הולך להשתנות בן לילה. זה יכול להיות תהליך - שלפעמים נרגיש איתו טוב יותר ולפעמים טוב פחות. זה גם בסדר אם אנחנו עדיין לא מוכנים, וזה בסדר גם לטעות שוב. אבל זה גם נפלא ומרגש שאנחנו מאפשרים לעצמנו לגלות שמתחת לקולות האלה, יש כל כך הרבה שרוצה לצאת החוצה, ועם עוד קצת תעוזה - אולי גם נצליח לעשות את זה.

זה שווה את זה.

טל מזרחי היא בוגרת שיטת "העבודה" של ביירון קייטי, מורה ליוגה, ומעבירה הרצאות בנושא "יצירת מציאות".