כוחה של מילה: לברוא את השנה החדשה לטובה

בשנת 2011 עברתי לחיות בטייוואן. זו לא הייתה החלטה מתוכננת, אבל לאחר שקבלתי מלגת לימודים, כמיטב הקלישאה - נשארתי בעקבות האהבה.

בבואנו לקבל את השנה החדשה בישראל, אשתף אתכם בתובנה שהפכה עבורי מנהג משנה חיים:

כמה ימים לפני ראש השנה הסיני אני פוסעת בסמטאות השוק העתיק, שם יושבים אמני קליגרפיה מאחורי שולחנות מאולתרים, עמוסים ניירות ומכחולים. האוויר ספוג בריח הדיו, במאכלים מקומיים מיוחדים ובמוזיקת רקע המאפיינת את תקופת ראש השנה. צבע האדום בוהק מכל עבר - יריעות נייר מרובעות, גלילים מקופלים, כרזות המתייבשות ברוח. כל פיסת נייר כזו מיועדת להפוך לביתה של אימרה לברכה לשנה החדשה.

אני מתקרבת לאחד האומנים. ידו נעה בתנועות איטיות ומדויקות, קו ועוד קו, כמו פעימה של לב. יש משהו מהפנט במלאכה הזו. אני נושמת עמוק, עוצרת לרגע את המולת השוק, ולוחשת לו את בקשתי: תכתוב לי את המילה שאני רוצה לקחת איתי לשנה החדשה.

זהו רגע קטן, כמעט טקסי, שבו אני עוצרת ושואלת את עצמי - מהי המילה שתלווה אותי השנה? איזו אנרגיה אני רוצה לתלות בפתח הבית שלי, להזמין אל חיי? כך נולד המנהג הפרטי שלי: לבחור מילה אחת. לא רשימת משאלות אינסופית, לא תוכנית עבודה מפורטת, אלא מילה אחת שמחזיקה בתוכה כיוון, חלום או תפילה.

איך מקבלים בטייוואן את השנה החדשה?

בטייוואן עצמה ההכנות לשנה החדשה הן חגיגה של צבעים, ריחות וצלילים. השווקים מתמלאים במנורות אדומות עגולות, חלקן מצוירות בדגי קרפיונים כסמל לשפע, אחרות מעוטרות בפרחי שזיף שמבשרים אביב וחלקן עם אלמנטים של החיה אשר מאפיינת את השנה הנוכחית (לדוגמא: השנה אנחנו בשנת הנחש ובעוד כמה חודשים אנחנו נכנס לשנת הסוס).

בכל בית נפתחים החלונות לרווחה, משפחות מנקות כל פינה, שוטפות קירות ורצפות, כאילו לא רק האבק נשטף החוצה אלא גם הדאגות והכעסים של השנה שחלפה. אחרי הניקיון תולים את דפי הקליגרפיה על דלתות וחלונות. המילים הופכות לשומרי סף. מי שייכנס לבית יראה קודם כל את הברכה, והברכה תראה אותו.

בערב החג הרחובות מתמלאים בריחות בישול. סירים מבעבעים עם דג מאודה בג’ינג’ר ובצל ירוק, קערות של כיסונים סינים קטנים, מסודרים כמו מטבעות כסף, ירקות ירוקים שנפרשים על שולחן ארוך כסמל לצמיחה מתחדשת, ותבשילים עם שמות אקזוטיים אשר ידועים בעושר של רכיבים.

הילדים מחכים בקוצר רוח למעטפות האדומות עם דמי הכיס אשר מחולקות להם, אנשים נוסעים נסיעות ארוכות לעיר הולדתם והיכן שמתגוררים הוריהם, ורעש הנפצים נשמע בכל פינה, וכל האי נדמה כמתמלא באור חדש.

טייוואן חוגגת את חג האביב יחד עם יותר ממיליארד אנשים ברחבי העולם - בסין, הונג קונג, מקאו, סינגפור וגם בקהילות הסיניות בגולה. יש תחושה של שותפות אדירה, פעימה משותפת של תרבות עתיקה שמתחדשת מדי שנה.

כישראלית, קשה שלא להרגיש את הדמיון. גם אצלנו ראש השנה נחוג - אומנם בזמן אחר, אבל המשמעות כמעט זהה: המשפחה מתכנסת סביב שולחן חגיגי, והאוכל הופך לסמל. תפוח בדבש לשנה מתוקה, רימון לשפע, דג כדי שנהיה לראש ולא לזנב. כמו בטייוואן גם אצלנו המילה מקבלת משקל מיוחד. אנחנו מאחלים שנה טובה, מתפללים, מברכים זה את זה ב״שנה טובה ומתוקה״, ב״גמר חתימה טובה״ וב״שנזכה בבשורות טובות״.

שתי התרבויות, כל אחת בדרכה, מבינות שהמילה איננה רק קול חולף אלא כוח יוצר.

על כוחה של המילה

בקליגרפיה הסינית פעולת הכתיבה עצמה היא טקס. היד שמחזיקה במכחול נושאת איתה את הנשימה, את המחשבה, את הרגש. כל קו שנמשך על הנייר האדום הוא השתקפות של אנרגיה פנימית. לא במקרה קליגרפיה נחשבת לאמנות המשלבת בתוכה המון מעולם הרוח והמיינדפולנס. היא מחברת את האדם עם עצמו ועם היקום דרך אומנות ושפה.

גם במסורת היהודית המילה היא כוח. ספר בראשית נפתח במילים "ויאמר אלוהים - ויהי". העולם נברא בדיבור. מאז ועד היום אנחנו מבינים שהמילים שלנו יוצרות מציאות. מה שאנחנו אומרים לעצמנו, לילדינו, לחברינו - משאיר חותם, מייצר תחושה, משנה את הלב.

השנה בחרתי לעצמי את המילה: הקשבה

 הקשבה לא רק למה שנאמר, אלא גם למה שלא נאמר. הקשבה לעצמי - למה שהגוף מבקש, למה שהלב מרגיש, למה שהמחשבות מנסות ללחוש מתחת לרעש היומיומי. הקשבה לאחר - לא פשוטה כלל. היא דורשת לשהות בשקט בזמן שמישהו מדבר, לתת לו מקום מלא, לא למהר לקטוע ולא למהר לפתור. רק להיות. כמה מהפכני זה יכול להיות אם נקשיב אחד לשני באמת.

גם לרחשי הזמן דרושה הקשבה. לפעמים יש סימנים שהחיים שולחים לנו, ואנחנו עסוקים מדי מכדי להבחין בהם. הקשבה היא פתיחת דלת למה שהיקום מבקש שנראה.

המילה הסינית הקשבה נכתבת כך 聽.

היא מורכבת משכבות של משמעות: אוזן להקשיב. עין להתבונן. לב להרגיש. מעל הלב קו אחד שמסמל אחדות. ובתוכה גם הסימן של מלך, להזכיר שעלינו להעניק לדובר כבוד ותשומת לב כאילו היה מלך. הקשבה אמיתית היא יותר מצליל - היא נוכחות, חמלה, מגע אנושי.

המחשבה שמילה בוראת מציאות היא אינה רק רעיון פיוטי, אלא חוויה יומיומית. כשאדם מקבל מילה טובה - עידוד, תודה, מחמאה - משהו בתוכו משתנה. מנגד, מילה פוגעת יכולה להותיר צלקת לשנים. כל אחד מאתנו נושא בליבו מילים שנאמרו לו בילדותו - לטוב או לרע, והן ממשיכות לפעול בתוכו.

בעולם מהיר ורועש כמו שלנו ועל רקע מורכבות התקופה, הבחירה להאט, לעצור ולבחור מילה אחת הופכת למעשה של מודעות ושל יצירה. מילה יכולה להיות כמו מפתח קטן, לפתוח דלת אל אפשרות חדשה.

אולי גם בישראל נוכל לאמץ את המנהג הזה - לבחור מילה אחת לשנה החדשה. לכתוב אותה, לתלות אותה, לשאת אותה בלב. מילה שיכולה להחזיק חלום, תקווה או בקשה.

אצל אחד זו יכולה להיות שלום. אצל אחר בריאות. אולי חמלה, אולי אומץ. כל אחד יודע בליבו איזו מילה נחוצה לו עכשיו.

כי אם יש דבר ששתי התרבויות שלנו מלמדות אותנו, זה שהמילים שלנו אינן רק קישוט. הן כלי. הן כוח. הן יכולות לברוא מציאות.

בסופו של דבר גם העולם נברא במילים, וכך ניתנת גם לנו האפשרות להתחיל מחדש, להתחיל מבראשית, עם מילה טובה אחת.

מיטל מרגוליס לין עברה לחיות בטווייאן בשנת 2011. היא מייסדת Taiwanit - פלטפורמה לקידום תרבות, עסקים ותיירות בין ישראל לטייוואן; מלווה סיורי עומק בדגש על תרבות ופילוסופיה לתיירים ולאנשי עסקים ישראלים; מנהלת, מייעצת ומלווה פרויקטים בין־תרבותיים עבור גופים ממשלתיים, חברות פרטיות ומוסדות אקדמיים, ומרצה באוניברסיטאות מובילות בנושאי יזמות, פיתוח אינטליגנציה תרבותית ותרבות עסקית. ספרה, "החיים כחלום - סיפורים, סודות ומסעות מטייוואן", ראה אור לאחרונה.