פניו של הזיכרון: כיצד הדימויים האייקוניים מהשואה משפיעים על המוח שלנו

תמונות השואה המוכרות, כגון הילד שמרים ידיים בגטו ורשה, היהודי האחרון בוויניצה, קרונות הבקר עליהם מועמסות משפחות  – הפכו לחקוקות בזיכרון הקולקטיבי. מתוך אינספור צילומי הזוועה, מדוע דווקא הן נחקקו בזיכרון הקולקטיבי בעוצמה כה רבה והפכו לסמלים? האם הדמויות שמופיעות בהן או החוויות הרגשיות העזות שהן מעוררות, הפכו אותן לבלתי נשכחות?

מחקרי מוח מהשנים האחרונות מצביעים על העובדה כי תמונות, ובמיוחד כאלו המעוררות רגשות עזים, נחרטות בזיכרון בעוצמה רבה יותר. כאשר אנו נחשפים לדימוי חזותי טעון, המוח שלנו מפעיל רשת רחבה של אזורים, בהם גם כאלה האחראים על עיבוד רגשי וזיכרון לטווח הארוך.

ילדים במחנה ההשמדה אושוויץ / צילום: GettyImages

החוויה החזותית, במיוחד כשהיא מעוררת תחושות של הזדהות, הלם, פחד, חרדה או כאב, יוצרת עקבות זיכרון חזקים ועמידים יותר בטווח הארוך. כך, תמונה בודדת עשויה לייצג סיפור שלם, להישמר היטב ברשתות אסוציאטיביות בזיכרון לטווח הארוך ולהפוך לסמל המקשר אותנו לאירוע ההיסטורי כולו. 

המעבר מזיכרון אישי לזיכרון קולקטיבי בעידן הדיגיטלי

בעשורים האחרונים, ובעיקר בעידן הדיגיטלי, דימויי השואה עוברים תהליך של רקונוסולידציה (התגבשות מחדש). תמונות וסרטונים מהשואה מוצגים ברשתות החברתיות, בפרויקטים דיגיטליים ובמשחקי מחשב, כמו "הסטורי של אווה" והמשחק של Epic games. תהליך זה מתאר את הדרך בה הדור השני והשלישי לשואה מאמצים את הדימויים, יוצרים להם הקשרים חדשים, ולעיתים אף מתחברים לדמויות ומתקשרים איתם במרחב הווירטואלי – מתוך מטרה נעלה להנכיח ולחזק את הזיכרון בתודעה ולהנציח את זכר השואה.

הדימויים החזותיים הופכים לסמלי זיכרון – אובייקטים שמסייעים להעביר מסרים ערכיים המקושרים לרוח התקופה, לעורר דיון ולבנות גשר בין עבר להווה למען עתיד טוב יותר. התוצאה היא זיכרון דינמי, מתחדש, שמאפשר לכל דור למצוא את מקומו מול ההיסטוריה והזיכרון הקולקטיבי.

את זיכרון השואה ניתן לדמות לפאזל ענק ומורכב מאוד עם אינספור חלקים, כאשר כל חלק בפאזל מייצג אירוע, תמונה, סרט, סיפור או עדות. לאורך השנים, כעם' אנו מנסים להרכיב ולהשלים את הפאזל הזה. בתהליך זה, אנו מלקטים עוד ועוד חלקים חדשים ולא פחות חשוב מתבוננים על החלקים שכבר הצלחנו ללקט במטרה לשמר ולחזק אותם בזיכרון.

מאחר והזיכרונות שלנו עוברים לאורך זמן תהליך מוחי של דיכוי והיחלשות כאשר הם לא בשימוש, כל דרך יצירתית לעורר את הזיכרון ולחזק אותו בתודעה הקולקטיבית והאישית משרתת את המטרה הנעלה "לזכור ולא לשכוח" את השואה. זאת, על אחת כמה וכמה שאנו עדים לגלים הולכים ומתחזקים של אנטישמיות ברחבי העולם, שאחד הביטויים שלה נמצא בהכחשת השואה.

בנוסף, הדור הראשון לשואה שהולך ונעלם משאיר לנו ולדורות הבאים מורשת ענפה של עדויות חיות כהוכחה ניצחת למה שהיה לצד אינספור תיעודים שצולמו. הדימויים החזותיים מהשואה שנחקקו בזיכרוננו אינם רק תיעוד היסטורי; הם כלי משמעותי וחשוב ביותר בעיצוב הזיכרון הקולקטיבי, בבניית הזהות הלאומית שלנו ובמסר החינוכי לילדנו ולדורות הבאים.

לתמונות בחלק מן המקרים, יתרון מובהק על פני המילה הכתובה בהתייחס לתיעדוף שלהן בזיכרון, במיוחד כאשר הן נושאת מטען רגשי עז.

בעידן הדיגיטלי עמוס המידע, התמונות ממשיכות ליצור הקשרים, פרשנויות ושימושים חדשים – אך כוחן לעורר מחשבות ורגשות ולשמר את הזיכרון נותר בעינו. ההבנה של תהליכים אלו חיונית לא רק למחקר, אלא גם לחינוך, להנצחה ולעיצוב החברה הישראלית והעולמית מול אתגרי השכחה, ההכחשה וההדחקה.

איתי עניאל, חוקר מוח וזיכרון ודוקטורנט באוניברסיטת בר אילן