מה אנחנו יכולים ללמוד מהשואה על עמידות נפשית בימים של חושך

יום השואה הוא ללא ספק היום השחור ביותר בהיסטוריה היהודית. אולם מתוך החשכה העמוקה הזו, צמחו לא מעט תובנות משמעותיות על החוסן האנושי. הפסיכולוגיה החיובית זיהתה בחוויות הקיצוניות של שורדי השואה עמודי תווך נפשיים שהפכו ברבות השנים לנושאי מחקר מרכזיים.

מה אנחנו יכולים ללמוד מהשואה על עמידות נפשית בתקופות של משבר? וכיצד הלקחים האלה רלוונטיים לימינו? נעמה קמינר מבורך, מטפלת ומרצה לפסיכולוגיה חיובית, מסבירה:

למצוא את ה"למה"

"את כל מה שקשור למשמעות וחוסן, אנחנו יודעים בעיקר מהעבודה של ד"ר ויקטור פרנקל, פסיכיאטר ששרד את השואה, שדיבר על הרעיון של יצירת עוגן ומשמעות - שעזרה לאנשים לשרוד את הזוועות האלה בנסיבות בלתי אפשריות", מסבירה נעמה. "יש גם ציטוט מדהים בהקשר הזה, של פרידריך ניטשה, שאומר - מי שיש לו את ה"למה" למענו הוא חי, יכול לשאת כמעט כל "איך".

לדבריה, אנשים שמתוך ההריסות מצאו איזושהי משמעות לחיות למענה, הצליחו לשרוד טוב יותר, ויכלו לשאת כל "איך" - גם בגטאות, וגם במחנות ההשמדה.

"משמעות זה נושא מאוד מאוד גדול בפסיכולוגיה חיובית", היא מוסיפה, "וגם עכשיו אנחנו מתעסקים בו המון".

כוחות וחוזקות אופי

מחקרים חוצי תרבויות ואמונות מראים שלכלל בני האדם יש רשימה של 24 חוזקות אופי במידות שונות. אנשים המצליחים להשתמש בחוזקות האישיות שלהם בזמני אתגר, מצליחים לשרוד ולצאת ממנו טוב יותר.

"זה יכול להיות נדיבות, סבלנות, תקווה, הומור", מפרטת נעמה, "אלה חוזקות אופי, שכשאנשים היו מסוגלים להשתמש בהם בזמן השואה, הם היו עמידים יותר. וזה כמובן רלוונטי גם לימנו אנו".

אם אתם לא יודעים מה חוזקות האופי שלכם, אתם יכולים לשאול את הסביבה - אולי תגלו שאתם סקרנים, מצחיקים, אוהבי אדם או יותר נדיבים ממש שחשבתם. 

קשר אנושי

"אם נלך להיסטוריה, לא רק של העם היהודי, בכלל של העולם, "אומרת נעמה, "כל פעם שהתרבות האנושית קרסה, שקרתה טרגדיה נוראית או אובדן - מתוך ההריסות, צמחו הגיבורים הכי גדולים, השותפויות הכי חזקות והחברויות הכי אמיצות". 

הנושא הזה רלוונטי בעיקר בעידן המודרני, בו אנו מקבלים המון מסרים סביב "העצמי", שעל פי נעמה זו גישה ממש הפוכה לזו שמובילה לאושר ושביעות רצון. לכן חשוב לזכור עד כמה הקשר האנושי חשוב, ועד כמה הוא משמעותי גם בנושא החוסן הנפשי.

מטראומה קולקטיבית לצמיחה אישית

"השואה נתפסת כטראומה קולקטיבית, אך היא מורכבת מאסונות של אנשים פרטיים - כלומר אובדן של משפחות, בני זוג והורים", מסבירה נעמה. "היכולת שלהם לשרוד ולעבור את זה, כפרטים, הופכת את זה למשהו יותר נגיש עבורנו". 

תחום המחקר הזה נקרא בפסיכולוגיה החיובית "צמיחה פוסט טראומטית" - והוא נבדק על אנשים שעברו משהו מאוד קשה מאוד - כמו מחלות סופניות או טראומה גדולה, והצליחו לצמחו ממנו. כלומר לחיות חיים מיטיבים על אף ולמרות הכאב והאובדן.

בהקשר של השואה – אנשים שהצליחו להקים משפחות ובנות חיים. והיום אנחנו יכולים לראות אנשים שמצליחים לפעול לצד האובדן, ולהפוך את ההנצחה למפעל חיים. אם זה שורדי הנובה שהיום עושים הרצאות בנושא, או חטופים שחזרו והיום עוסקים בהסברה בינלאומית.

ריפריימינג - לראות את הכאב כנקודת מוצא

כולנו כואבים עכשיו במידה זו או אחרת. והיכולת להסתכל על כאב - לא כסוף הדרך, אלא דווקא כנקודת מוצא היא כנראה המפתח. "כי יש אנשים שמבחינתם הכאב זה סוף הדרך", אומרת נעמה, "ויש אנשים, גם בשואה וגם היום, שהכאב הופך להיות אצלם מנוע לפעולה. כלומר הכאב הוא עובדה קיימת, והם עושים מה שהם יכולים לצד הכאב הזה".

לדבריה, הפסיכולוגיה החיובית ממש לא מבקשת לדלג על הכאב ולהמשיך הלאה, אלא להסתכל על המציאות כפי שהיא בדיוק, עם הקושי עם האובדן והכאב, ואז לשאול, לנוכח המציאות הקשה הזאת: מה אני כן יכול/ה לעשות ברגע הזה?