כך נשכחו "הסירות הלבנות" - והתגלו מחדש

חווה כהנא (ברסלר) שבה לחיים פעמיים ב־1945. בפעם הראשונה זה קרה באפריל, כאשר הצבא הבריטי נכנס למחנה ברגן בלזן, ובפעם השנייה - בקיץ באותה שנה, כאשר התאפשר לה לעזוב את המחנה שהפך למחנה עקורים, והפליגה לשבדיה.

"אני ובת־דודתי הסתובבנו חולות, בבגדים מלוכלכים ומלאות בכינים, אבל לא רצינו לפנות לבית החולים (עבור אסירי המחנה) כי פחדנו שיהרגו אותנו", מספרת חווה (95), שהגיעה לברגן בלזן אחרי שאיבדה את כל משפחתה ושרדה את גטו לודז', אושוויץ ועבודה בכפייה במפעל שייצר רכיבים עבור מטוסים.

"יום אחד אמרו לנו שאנחנו נוסעים לשבדיה. אני רק זוכרת שנסענו למקום טוב יותר, החליפו לנו את הבגדים, העלו אותנו על אונייה והפלגנו. זה היה עולם אחר".

ברסלר היא אחת מאלפי היהודים ובעיקר היהודיות, שחולצו מאדמת גרמניה לשבדיה באמצעות "הסירות הלבנות" - מבצע רחב היקף של סוכנות האו"ם לפליטים אונרר"א (לא אונר"א הנוכחי; ד"ב) וממשלת שבדיה, שנשכח למדי בזיכרון הקולקטיבי ובהיסטוריוגרפיה.

במסגרת המבצע, כ־9,300 מאסירות ברגן בלזן הוסעו ברכבות אמבולנס לנמל ליבק שבצפון גרמניה, עברו בדיקות וטיפול ראשוני במחנה של הצלב האדום השבדי, ואז המשיכו לנמלים שונים בשבדיה. את הדרך לשם עשו בחמש ספינות שהוכשרו עבור המבצע.

כיצד יכול היה המבצע להישכח? חלק מהסיפור הוא מבצע "האוטובוסים הלבנים" שיזם פולקה ברנדוט, אז סגן יו"ר הצלב האדום השבדי, שב־1948 נרצח בירושלים, עת שימש מתווך מטעם האו"ם בסכסוך הישראלי־פלשתיני. במבצע האוטובוסים היו מעט יהודים, אבל הוא קדם ל"סירות" וזכה לפרסום משמעותי יותר. גם החוקר הפולני־שבדי היהודי, ד"ר רומן וסרמן־ורובלבסקי, שהעלה את "הסירות" מקרקעית השכחה, הופתע תחילה מגודל הסיפור. "בתחילת שנות ה־90 פגשתי ניצולה בשם הלינה נייאר, שהיתה פרופ' בשטוקהולם, והיא סיפרה שהגיעה לשבדיה בסירות הלבנות", משחזר ד"ר וסרמן־ורובלבסקי, "אמרתי לה 'התכוונת האוטובוסים הלבנים' - ובתגובה היא סיפרה לי את קורותיה במלחמה, כולל ההגעה לשבדיה באוניית 'הנסיך קארל' ביוני 1945".

וסרמן־ורובלבסקי התחיל להתעמק בנושא וגילה שמאות ניצולים יהודים, שהגיעו לאחר המלחמה לשבדיה אך בריאותם כבר היתה הרוסה מדי, מתו ונקברו בממלכה - בלי אנדרטה, בלי מצבות ראויות ובעצם מבלי שמישהו יטרח להוקיר את זכרם.

אלא שגם סיפורם של החיים נשכח ונדחק - "גם בגלל שבקהילה היהודית השבדית העדיפו לזכור את המבצע של ברנדוט, שהעניק יוקרה ונגיעה במלכות", מעיר וסרמן־ורובלבסקי.

מכל מקום, אחרי שהתוודע לפרשת "הסירות הלבנות", החל וסרמן־ורובלבסקי לשחזר את המבצע. כ־9,000 נוסעים של "הסירות הלבנות" שרדו את השחרור, הגיעו לנמלים השונים בשבדיה, עברו הסגר ואז הועברו לבתי החולים השונים לטיפול. החוקר אסף את סיפוריהם של הניצולים שפוזרו בין בתי החולים השבדיים, והצליב אותם עם תמלילי הראיונות שנערכו עם הגעתם על ידי מרצה לפולנית באוניברסיטת לונד. אט־אט בנה רשימה קפדנית של ניצולים, שסיפורם נדחק.

"הצעירים והילדים האלה הם גיבורים עבורי, כל אחד בנפרד וכולם ביחד", אומר וסרמן־ורובלבסקי. "אחר כך האנשים האלה עלו לארץ ישראל, בנו את המדינה, ומעולם לא ניתן להם מקום של גבורה שמגיע להם".

מחר (שישי) יגולל ד"ר וסרמן־ורובלבסקי את פרשת "הסירות הלבנות" באירוע שייערך במכון הפולני בתל אביב.דרך אגב, וסרמן־ורובלבסקי הוא סיפור בפני עצמו: אביו מישה היה המורה היחיד מבית היתומים של יאנוש קורצ'אק, ששרד את הגירוש לטרבלינקה.