"למרות מה שידעת כל השנים - אחותך בחיים"

"האם אתה קשור לפנינה ווהלינר, יש לנו מידע שלמרות מה שחשבה כל השנים, אחותה חנה חיה והיא גרה בבלגיה", כך נפתח מייל שקיבל לפני כמה שבועות ישראל רינגל. הסיפור המפתיע נחשף ופורסם באתר "סרוגים". 

פנינה (פערלה) ווהלינר, נולדה ב-1911 בכפר קטן בגליציה בשם הולצ'ה, היא הייתה חברה בתנועה הציונית "עקיבא" ועלתה לארץ ב-1935. את הוריה שמואל מאיר וחיה פייגה היא הותירה בפולין יחד עם אחיה בעריש ואחותה הקטנה חנה, שהייתה בת 11 בפעם האחרונה שראתה אותה.

הגרמנים פלשו לפולין ב-1939 והתחילו ב"פתרון הסופי", ומאז אבדו העקבות של כל בני המשפחה. לאחר המלחמה פנתה פנינה לאתר את הוריה, אחיה ואחותה בפולין, ובחילופי מכתבים סיפר לה ראש הכפר שכל משפחתה הושמדה. עם זאת הוא הוסיף שאחותה חנה, שמראה היה בהיר ו"פולני" יותר, צוידה על ידו במסמכי זהות בדויה כפולנייה בשם מריה, שאפשרו לה להצטרף לכוח העבודה במפעל גרמני החיוני לצורכי המלחמה.

  תעודת העבודה של חנה ווהלינר על שם מריה // צילום: באדיבות המשפחה ואתר "סרוגים"

לפי המידע שהיה לראש הכפר, המפעל הופצץ על ידי בנות הברית וחנה ככל הנראה נהרגה בהפצצה. ולכן נכתב בדף העד שמילאה פנינה ב"יד ושם" ב-1963, שהיא נספתה בשואה.

בנה ישראל סיפר: "אי הוודאות המוחלטת בעניין מותה של חנה נטע באמי תקווה שיום אחד היא תצוץ". חמישים וחמש שנים אחרי מתן העדות, התקבל מסר ראשון מבני משפחתה של אותה חנה, שמסרו שהיא עדיין בחיים.

"אני לא נוצרייה"

באחד הימים החמים של הקיץ בבלגיה, ישבה קשישה בת 95 שלוקה באלצהיימר בגינה, ואמרה לבתה בת ה-72 משפט חריג: "כשהייתי ילדה בפולין אף פעם לא היה כל כך חם". עבור הבת, לואיז, היה מדובר באירוע נדיר שבו אמה מדברת על ילדותה בפולין. לאורך כל השנים היא סירבה בעקשנות לדבר על מוצאה או על משפחתה, למרות בקשות והפצרות חוזרות ונשנות שלה.

פנינה ווהלינר עם עלייתה ארצה // צילום: באדיבות המשפחה ואתר "סרוגים"

לואיז ניצלה את הפתיחות של מצד אמה, וממשיכה לשאול ולחקור, ואז האם הטילה פצצה: "לא קוראים לי מריה, שמי האמיתי הוא חנה ווהלינר, ואני יהודייה מפולין". המשפט הזה שנאמר בצרפתית נפל על בני המשפחה כרעם ביום בהיר. עד אז התנהל בית המשפחה כנוצרי לכל דבר, בלי שדיברו בו על יהודים או על ישראל. עד אז ידעה לואיז שסבה וסבתה היו פולנים נוצרים שהלכו לעולמם כשהאם מריה, הייתה נערה צעירה.

עוד באותו נושא: 

• יום השואה תשע"ט: מדינת ישראל מתייחדת עם זכר ששת המיליונים

• ניצול השואה מצרפת: "אני בר מזל? כל מי שהיה קרוב אלי ואהבתי נרצח באושוויץ"

• לעסוק בשואה כל השנה ולא רק ביום אחד

• "הגרמנים רצחו גם את מי שעוד לא נולד"

• לראשונה: משלחת של חיילים בודדים תשתתף במצעד החיים

לואיז המשיכה לחקור את אמה, שסיפרה לה שיש לה אחות בישראל בשם פערלה (פנינה ביידיש). לואיז שהתרגשה לגלות קרובי משפחה חדשים, נעזרה בידידים כדי לאתר קצה חוט לאחות שנמצאת בישראל. תוך כדי החיפושים היא נתקלה בדף העד שמילאה האחות, ובו מופיע שמה של חנה וולינר. ומשם התחילו החיפושים אחרי פנינה רינגל.

"היא משלנו"

המייל הגיע לישראל בנה של פנינה, ומשם התפתח קשר טלפוני ושיחות וידאו שהתנהלו באנגלית, צרפתית ויידיש. הפרטים שסיפרה חנה (מריה) הוכיחו שאכן מדובר בקרובת המשפחה שנעלמה במשך כל השנים. 

כמה ימים לאחר מכן, אחד מנכדיה של פנינה שהיה בברלין, עלה על רכבת לבלגיה והגיע לביקור ראשון פנים אל פנים. את הביקור הוא סיכם כך:" חנה היא משלנו והיא שלנו".

הנכד ניגן שירים יהודיים שמחים, ולמרבה ההפתעה של בתה ונכדיה, חנה התחילה לרקוד לפי הקצב, כשהיא גם מצטרפת לחלק מהשירה. לאחר מכן ניגן הנכד את התקווה ולתדהמת כולם חנה התחילה לשיר את המילים בעברית, בנוסח הישן. במקום המילים: "ארץ ציון וירושלים" היא שרה "עיר בה דוד חנה". עד לאותו רגע, אף אחד מבני משפחתה לא ידע שהיא מכירה מילים בעברית.

  תעודת העבודה של חנה ווהלינר על שם מריה // צילום: באדיבות המשפחה ואתר "סרוגים"

אחרי כמה שבועות התקיים מפגש בין שתי המשפחות שבו התבררו עוד פרטים. חנה נשלחה על ידי הוריה ב-1943 לעבוד בזהות נוצרית בדויה במפעל הגרמני, אותו מפעל שהופצץ. עם השחרור, ככל הנראה כששמעה על השמדת בני משפחתה, חנה המשיכה להסתיר את יהדותה, ונישאה לשבוי מלחמה בלגי שעבד באותו מפעל. השניים השתקעו בבלגיה ב-1946 שם ניהלו בית נוצרי לכל דבר. בהחלטה משותפת הם המשיכו כאמור להסתיר את דבר יהדותה של מריה ועל פי עדות הבת, בבית מעולם לא דובר על יהודים או על ישראל.

ההלם של הגילוי והשינוי בחיים – כי הם יהודים, עדיין ניכר. בשל המצב בבלגיה, בני משפחתה של חנה ביקשו שלא לפרסם את שמם המלא ואת פרטיהם. גם התמונות המרגשות והסרטונים מאיחוד המשפחות, נשארו בידי המשפחה ולא פורסמו.

כשמדברים עם בנה של פנינה רינגל, קובי, הוא עדיין נשמע נרגש כשהוא מדבר על הדודה שפתאום חזרה לתחייה מהמתים. "זה מרגש ומדהים כל פעם מחדש", הוא אמר. "הגילוי הזה משמח, אבל גורם גם לעצב שלאורך כל השנים האלה היא לא יצרה קשר עם אמא, אני בטוח שזה היה משנה את חייה, לדעת שנותר שריד ממשפחתה".

על המשך הסתרת היהדות שלה, גם עשרות שנים לאחר השואה הוא אומר: "אי אפשר להסביר החלטות של ניצול שואה שעבר את הזוועות האלה. לנו שגדלנו בארץ, קשה להבין מה זה לפחד שידעו שאתה יהודי". 

העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו