מי שיפגוש את פרדי לוי, ספק אם יאמין שהוא בן 88. גבר מרשים, בעל מבטא צרפתי, שלדבריו תמיד נראה צעיר לגילו. זה גם מה שאולי גרם לו להתחתן בגיל 38 עם אשתו יעל, הצעירה ממנו ב־16 שנים. היום הוא אב לארבעה, מביט בנחת על המשפחה שהקים, אבל לא יכול לשכוח לרגע את אביו, סבו וסבתו, שהצילו אותו מידי הנאצים ולא שרדו בעצמם את המלחמה.
הוא נולד בצרפת ב־1931, בעיר קטנה סמוך לגבול עם גרמניה, לאבא לוסיאן ולאמא איבון. אחיו הבכור ר'נה נולד שלוש שנים לפניו. הקשיים הגיעו כבר בהתחלה. "כשהייתי בן שנתיים אמא חלתה ונפטרה, אחי ואני נשארנו אצל הסבא ליאופולד מרקס והסבתא אמה", מספר פרדי.
הרוחות הרעות שנשבו עם עליית היטלר לשלטון ב־1931 הגיעו עד לעיר גֶרֶה, שם התגוררה המשפחה. עם פרוץ המלחמה ב־1939, עברו גם האב לוסיאן ואשתו החדשה לעיר גֶרֶה. במאי 1940 החלה הפלישה של גרמניה לצרפת ולארצות השפלה.
"אני זוכר בוקר אחד את המורה בפרצוף חיוור, היא אמרה שמלך בלגיה נכנע, פותח את השערים ומאפשר לגרמנים לנוע לצרפת. היינו מביטים על הפצצות נופלות מהמטוסים ורצים להסתתר במרתף. רצינו לברוח לכיוון הדרום שעדיין לא נכבש אבל זה לא היה אפשרי. אני זוכר את הרעש, הפיצוצים והריח השרוף".
ביוני באותה שנה, לאחר חודש וחצי של לחימה, צרפת נכנעה. פרדי נזכר: "ישבנו בשקט במרתף שהאור היחיד שנכנס אליו היה מצוהר קטן. לפתע שמעתי רעש של מגפיים, אלה היו חיילים נאצים שעברו ברחוב. אני זוכר את סבתא שלי אומרת, 'מחר בבוקר ייקחו אותנו לכיכר ויירו בנו'. הייתי מבוהל ומפוחד".
החיבוק האחרון עם סבתא
בפברואר 1944 החלו החיים, כפי שפרדי בן ה־13 הכיר אותם, להתפורר: "אבא פגש שוטר צרפתי שאמר לו, 'קיבלנו פקודה לעצור אתכם הלילה, תעשו מה שאתם יכולים'. לא היה לנו לאן לברוח, אין תחבורה ועל התעודות היתה חותמת 'יהודי'. היינו בטוחים שנילקח למחנה עבודה ואבא אמר, 'אני חזק, אני אעבוד, יהיה בסדר'. אף שאני ור'נה היינו ברשימה, אבא שלח אותנו לבית של סבא וסבתא. בלילה הוא בא להיפרד מאיתנו בחטף ולומר לנו שלום. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו, ולמעשה הוא הציל אותנו".
לאחר שנפרד מאביו בשעת לילה מאוחרת שכב פרדי במיטה בבית הסבים ליאופולד ואמה מרקס, כשלמקום הגיעו שני שוטרים צרפתים. "הם שאלו 'איפה הילדים?' וסבא וסבתא אמרו שאנחנו ישנים. כמובן שלא ישנתי - ישבתי על המיטה, הסתכלתי על הדלת וחיכיתי שיבואו לקחת אותי. סבא וסבתא ממש התחננו, 'תשאירו לנו את הילדים'. אני זוכר שהסתכלתי על הדלת, חושב אם הם ייכנסו או לא. בסוף, לאחר תחנונים רבים, השוטר אמר, 'בדו"ח שלנו נכתוב שלא ראינו את הילדים, אבל תוציאו אותם עוד הלילה מהבית'. בקצה השני של הרחוב היו נוצרים אדוקים, וסבא הלך לשאול אותם אם הם מוכנים לקבל אותנו - והם הסכימו. יצאנו בלילה, הגענו אליהם, היינו שם כמה ימים אבל זה היה מסוכן מדי".
פרדי (משמאל) עם האח ר'נה // צילום: יהושע יוסף
בשלב זה, כשהוא מבין שלא יקבל עוד הרבה הזדמנויות, מחליט הסבא ליאופולד בן ה־80 לעשות מעשה שיציל את הנכדים. הוא מגיע לחווה מבודדת בבעלות משפחה שוויצרית, שם נהגה משפחתו לרכוש גבינות וביצים, ומסכם עם בני הזוג כי יסדירו את העברת פרדי ואחיו ר'נה לשווייץ. "באחד הימים בעל החווה בא עם עגלה וסוס וחיכה לנו ברחוב קטן", מספר פרדי, "ערב לפני כן סבא וסבתא באו להיפרד מאיתנו. חיבקתי את סבתא והייתי בטוח שניפגש שוב - אבל לא ראיתי אותה מאז".
במשך כחודשיים הסתתרו האחים לוי בחווה, כשרק מעטים ידעו על זהותם. "בכל פעם שמישהו היה מגיע הכלבים בחווה היו נובחים", מספר פרדי, "ובכל פעם שהיינו שומעים את הכלבים היינו, ר'נה ואני, מסתתרים בין ערימות החציר. לפעמים זה היה למשך שעות ארוכות. יום אחד הגיעה שמועה שעצרו את היהודים המבוגרים בגֶרֶה, וכשתושב העיר הגיע לחווה, שאלה אותו בעלת הבית בנוגע לשמועה. הוא התלהב והחל לתאר את מה שאירע כאילו מדובר במחזה, סיפר שראה כיצד אזקו אותם והסתובבו איתם ברחבי העיירה - ואנחנו, שהקשבנו מהחדר השני, שמענו הכל.
"כששמעתי את דבריו, הצלחתי להחזיק מעמד לשנייה לפני שיצאתי מהחדר ופרצתי בבכי. זה הרגע שהכל נשבר, הבנתי שזה הסוף, שלא אראה אותם יותר. לא ייתכן שנותנים עבודה לקשיש בן 80, זה לא מחנה עבודה. לימים גיליתי דרך מכרים כי הם נלקחו למחנה ההשמדה אושוויץ בבירקנאו ונשלחו לתאי הגזים".
אות כבוד למציל
השהייה בחווה הפכה למסוכנת והאחים לוי הצליחו פעם אחר פעם להתחמק. באפריל 1944, כחודשיים לאחר שהגיעו לחווה, בעלי המשק יצרו קשר עם צעיר שוויצרי בשם ארנסט וויטוור וביקשו ממנו לסייע לשני הנערים היהודים לחצות את הגבול לשווייץ, אל האחיות של סבתם שהתגוררו בבזל. "הוא הנפיק לנו תעודות לידה מזויפות שנאספו מבניין עירייה שנהרס", מספר פרדי, שבתעודה החדשה הפך שם משפחתו ללרי.
"נסענו במשך יומיים, תחילה ברכבת ואז באוטובוס לאזור הגבול. המשכנו ללכת ברגל בצד הכביש והחלטנו שאם יעבור מישהו נסתתר בתעלה. לקראת הערב הגענו לכפר סמוך לגבול, שם היתה עמדה של חיילים גרמנים. ארנסט ידע מתי הם יוצאים לסיור עם הכלבים, וכשהם היו רחוקים מספיק עברנו את הגבול בזחילה. למזלנו, זו היתה גדר תיל פשוטה.
"בבוקר הגענו לעיירה בשם פורנטרוי במטרה לנסוע ברכבת, אלא שפספסנו אותה בכמה דקות. מכיוון שלא נראינו שוויצרים ניגש אלינו שוטר וביקש תעודות, הוא הבין מייד שמשהו לא בסדר והפרידו בינינו לבין ארנסט. אותי ואת ר'נה לקחו לתחנת משטרה ומשם למחנה פליטים. במשך חודש היינו בהסגר והצלב האדום טיפל בנו. הם רצו לחפש לנו משפחת אומנה אז סיפרנו שיש לנו דודות בבזל, ולאחר שיצרו איתן קשר הועברנו לשם".
וויטוור הועמד לדין בבית דין צבאי ובמהלך המשפט התברר כי עבר את הגבול חמש פעמים בעבר לצורך ביקורי קרובים - בניגוד לחוק. השופט כתב כי הפעם הנאשם הונע על ידי מניעים הומניטריים והוא נידון ל־45 ימי מאסר בלבד. לאחר ששוחרר גורש לצרפת, למרות אזרחותו השוויצרית והאפשרות שהגרמנים יעצרו אותו, וב־1998 הוכר כחסיד אומות עולם על הצלת שני ילדי משפחת לוי.
"כשאני מסתכל אחורה אני לא חושב על עצמי כבר מזל", אומר פרדי, שלאחר המלחמה חזר לצרפת, "אני חושב 'למה זה קרה למשפחה שלי?' כל מי שהיה קרוב אלי ואהבתי נרצח באושוויץ, אני לא מבין למה". כשהיה בן 36 עלה לישראל, כשנתיים לאחר מכן הכיר את יעל, עולה מרומניה, ובקרוב יחגגו השניים 50 שנות נישואים. לדבריו, כמי שאיבד כמעט את כל משפחתו כילד, המשפחה שיש לו היום היא הדבר הכי חשוב. אחיו, ר'נה, עלה לארץ לפני חמש שנים.
מלבד המשפחה, פועל פרדי לשימור זיכרון השואה במסגרת פרויקט "זיכרון בסלון" ועמותת שם ונר, שמנציחה את שמות הנספים בשואה על גבי נרות נשמה אישיים. על כל נר מדבקה עם פרטי האדם וקוד, שאפשר לסרוק כדי להכיר את סיפורו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו