פרשת צו – על כוחו של קרבן תודה
הרבנית רננה בירנבוים היא מנהלת אולפן הגיור לדוברי ספרדית של רשת אור תורה סטון
מתי בפעם האחרונה עצרנו באמת לומר תודה?
פרשת צו עוסקת בעולם הקורבנות שהובאו בבית המקדש. היו סוגים שונים של קורבנות, קרבן אשם, קרבן חטאת, אך היה גם קרבן אחד יוצא דופן: קרבן תודה. בעוד רוב הקורבנות נולדו מתוך מצוקה, אשמה או רצון לתקן מעשה שלא היה ראוי, קרבן תודה נבע ממקום אחר לגמרי. הוא לא נולד מן החסר אלא מן היש. הוא היה ביטוי מעשי של הכרת תודה.
הודיה איננה רק רגש חולף בלב. במסורת היהודית היא הופכת לפעולה ממשית. האדם עוצר, מביט בטוב שניתן לו, ומביע עליו תודה. בכך הוא משנה את נקודת המבט שלו, במקום להתמקד במה שחסר, הוא לומד לראות את מה שיש. וכאשר מתמקדים בטוב – הוא מתעצם.
החיים המודרניים, לעומת זאת, מושכים אותנו לעיתים לכיוון אחר. רבים מאתנו מתרגלים להביט בעולם במבט ביקורתי, לעיתים ציני או פסימי. אנו עסוקים במה שאין לנו, במה שעוד צריך לתקן, במה שעדיין לא הושג. בתוך המרוץ הזה קל לשכוח לעצור לרגע ולהכיר בטוב שכבר נמצא כאן.
אולי משום כך מופיעות המילים "קרבן" ו"תודה" יחד. הרי קרבן פירושו ויתור, הקרבה. ומהו הדבר שאנו מקריבים כאשר אנו מודים? אנו מוותרים על ההרגל לראות רק את החסר. אנו בוחרים למקד את תשומת הלב בטוב, גם כאשר המציאות מורכבת. זו בחירה שאינה מובנת מאליה.
הכרת תודה דורשת מודעות ושליטה במבט שלנו על העולם. היא מזכירה לנו שקיומנו איננו תלוי רק בנו, שאנו קשורים לאחרים, תלויים בהם ונעזרים בהם. התודה מחייבת לעצור, להתבונן ולהכיר בכך שהטוב שסביבנו איננו מובן מאליו.
בימים האחרונים, כאשר חיילינו יוצאים להילחם ולהסיר את הרוע מן העולם, בשותפות עם בעלי ברית, כולנו נקראים במובן מסוים ל"קרבן תודה". להקריב את הביקורת שהתרגלנו אליה, ולהביט גם על היש, על האומץ, על המסירות ועל הניסים הקטנים והגדולים של הימים הללו.
אולי אין זה מקרה שהשם "יהודי" קשור למילה "הודיה". ההודיה קודמת לאני. היא מזכירה לנו לעצור בתוך סערת המציאות, להביט סביב, ולהיות מסוגלים לומר - תודה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו