פרשת כי תבוא – לזכור מאין באנו
הרבנית רננה בירנבוים, מנהלת אולפן הגיור לדוברי ספרדית של רשת אור תורה סטון
פרשת כי תבוא מסמנת את שיאו של תהליך הכניסה של עם ישראל לארץ ישראל. המעבר מחיי המדבר, שבהם הקיום תלוי בנסים ובחסד שמים, אל חיים של אחריות, עמל, יצירה ובניין.
במרכז הפרשה ניצבת מצוות הביכורים. החקלאי מביא את ראשית פרי אדמתו לבית המקדש ומעניק אותם לכהן. זהו לכאורה רגע של שיא אישי, הוא עמל, זרע, השקיע והנה אדמתו מניבה פרי. אך דווקא ברגע הזה התורה מחייבת אותו לומר: "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה". במקום לדבר על הצלחתו, הוא חוזר אל הנדודים, הגלות, העבדות וחוסר הוודאות. מקרא ביכורים מקשר את החקלאי הפרטי, שמביא את פירותיו, לסיפור ההיסטורי של העם.
על פי המסורת, הדברים מתייחסים ליעקב אבינו, שירד למצרים כשהוא חסר כל, או לשורשיה הקדומים של המשפחה בארם. כך או כך, החקלאי העומד עתה על אדמתו אינו מתחיל את סיפורו מן השדה הפורה שלפניו. הוא כאילו אומר: אני עומד היום כאן, אבל לא התחלתי כאן. הסיפור שלי גדול ממני.
הרב יונתן זקס זצ"ל עמד על עומק הדבר, מדוע דווקא ברגע הגדול של ההצלחה התורה מחזירה את האדם אל סיפור השפלות והפגיעוּת של אבותיו?
התשובה נוגעת בשלושה ממדים.
הממד הפסיכולוגי הוא סכנת הגאווה. הצלחה עלולה לגרום לאדם לשכוח את הדרך שעבר ולחשוב שהכול נבנה מכוחו. מקרא ביכורים מזכיר לו שלא הכול התחיל אצלך. אתה חוליה בשרשרת. קיבלת הרבה לפני שהענקת משלך. הזיכרון הוא תרופה לגאווה ומקור לענווה.
הממד החינוכי הוא הכרת הטוב. מי שנולד לתוך שפע עלול לראות בו דבר מובן מאליו. דווקא הזיכרון של ימים של מחסור, גלות ועבדות מאפשר לנו להעריך את החירות, הביטחון והשפע שבהם זכינו.
והממד הלאומי הוא האחריות לחלש. אדם שנולד לתוך שפע עלול להתקשות לראות את מי שלא זכה בו. לכן התורה מצווה אותנו לזכור שהיינו פעם זרים, עבדים וחסרי בית. הזיכרון אינו רק היסטורי, הוא יוצר אמפתיה. מי שזוכר את חולשתו מסוגל לראות את חולשתו של האחר.
הדברים מקבלים משמעות מיוחדת בחיינו הלאומיים. מדינת ישראל הגיעה בעשורים האחרונים להישגים עצומים, כלכליים, טכנולוגיים וצבאיים. אלה הם הביכורים המודרניים שלנו. אך אירועי השנים האחרונות והמלחמה הזכירו לנו בכאב שהקיום שלנו אינו מובן מאליו.
בבת אחת פגשנו מחדש את ה"ארמי אובד אבי". את הפגיעוּת, את חוסר הוודאות, את המשפחות שנעקרו מבתיהן ואת הצורך להילחם על הבית. גילינו שמתחת למעטפת העוצמה והשגשוג עדיין קיימת החובה לשמור על הבית הלאומי.
גם החברה הישראלית זקוקה לזיכרון הזה. בתקופות של שפע אנחנו עלולים להתפצל לקבוצות ולמגזרים ולשכוח את הסיפור המשותף. מקרא ביכורים מזכיר לנו שכולנו באים מאותו "ארמי אובד". הזיכרון המשותף יכול להיות תשתית לסולידריות.
מצוות הביכורים מלמדת אותנו שתי תנועות משלימות לזכור את העבר ולהודות על ההווה. לא להתעלם מן הקשיים, אך גם לא לאבד את היכולת לראות את הברכה. אל תשכח מאין באת אך אל תשכח גם לאן הגעת.