מאיראן ועד יוון: מה מבדל את פורים מחגים של עמים אחרים?

אז כרגיל, כמעט שום דברבחג הפוריםהיהודי אינו ייחודי לנו. חגים אחרים שנחגגו במסופוטמיה בסוף החורף או בתחילת האביב, כגון זגמוק (Zagmuk) הבבלי או סאקיאה (Sacaea) הפרסי, כללו חגיגות פרועות, היפוך תפקידים בין המלך לפושע שהוצא להורג בסוף החג, משתאות, תהלוכות ומוטיבים דומים נוספים.

למעשה, מוטיב ההיפוך, שבו ניתנת לרגע האפשרות לאנדרדוג לשלוט, הוא אחד המאפיינים הנפוצים ביותר בחגים עתיקים ברחבי העולם.

החגים האיראניים: הדמיון המפתיע לפורים

בפרס העתיקה, שבה התרחש סיפור המגילה, נחגגו באותה תקופה של השנה כמה חגים עם קווי דמיון לפורים:

נורוז, ראש השנה הפרסי, חל ביום השוויון האביבי. החג כלל מתן מתנות לאביונים, בחירת "מלכה" ליום אחד, ואפילו מוטיבים של "נהפוך הוא".

מגפוניה, חג המציין את הרג המַגִים (כהני דת זורואסטרים) על ידי דריווש. אירוע שבו חיסול קבוצה אחת סימל את ניצחון קבוצה אחרת.

מרדגיראן, שבו גם נהגו ב"נהפוך הוא", בהיפוך תפקידים ובמסכות.

פרוורדיגאן (Frawardigan), חג המזכיר את פורים אפילו בשמו, שבו נוהגים לבקר את קברי המתים ולהשאיר להם מתנות.

חגים עתיקים נוספים: לא רק בפרס

גם בבבל, יוון ורומא חגגו חגים בעלי קווים משותפים לפורים: לאַכִיתוֹ הבבלי, סמוך לתחילת חודש ניסן, היה חג ראש השנה שבו היו מטילים פור לקביעת השנה החדשה – בדיוק כפי שהמן הטיל פור לקביעת יום השמדת היהודים.

דיוניסיה ההלניסטי, פסטיבל שתייה, מסכות, קומדיות וטרגדיות, וגם בו הייתה הבחנה בין חגיגות כפריות לעירוניות – בדיוק כפי שפורים נחגג שונה בערים מוקפות חומה ובשאר המקומות. הקרנבל הקתולי, ליל כל הקדושים, ופסטיבלים דומים בימינו ממשיכים את המסורת של חגיגות היפוך סדרי עולם, תחפושות ופריקת עול – כמו שעושים בפורים. אפילו התלמוד עצמו מזכיר חג בבלי נוסף שנחגג בדיוק ביום י' באדר, כלומר, סמוך לפורים!

אז מה באמת מיוחד בפורים?

אפשר לראות בבירור שפורים משתלב בתוך דפוס תרבותי רחב מאוד. חגיגות של מסכות, תחפושות, שתייה, הפיכת הסדר החברתי ואפילו גורלות – כל אלו הופיעו עוד לפני שהיהודים תלו את המן ובניו. אבל יש משהו אחד שבכל זאת מבדל את חג הפורים משאר החגים האלה.

העם היהודי הוא היחיד לספר על עצמו סיפור שבו הוא עמד בפני רצח עם. לא מטאפורי, לא פולחני, אלא אמיתי, מוחלט, טוטאלי – ואז ניצל. וכל זה מבלי שאלוהים אפילו מתערב. אין אף עם אחר שהמיתוס המרכזי של אחד מחגיו מספר כיצד כמעט נמחק מהעולם כולו – ובסוף נשאר כאן.

וזה לא נגמר שם.

בסוף, דווקא היהודים חוו באמת את רצח העם הגדול ביותר בהיסטוריה. ראו בעיניהם איך כמעט התגשמה נבואת המן, לא כאגדה - אלא במציאות היסטורית מדממת. אבל גם אותו שרדנו. ואולי זה הסוד של התרבות הכי עיקשת בהיסטוריה. אנחנו כאן כדי להישאר, אולי בגלל שאנחנו היחידים שהבינו שקיומנו אף פעם לא היה מובן מאליו.

מנדי שפירו הוא פובליציסט, יוצר ומפיק טלוויזיה