ט"ו באב שני בצל המלחמה: איך לא מוותרים כשיש נתון אחד צורם במיוחד?

מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל, נרשמה עלייה של 6.5 אחוזים בשיעור הגירושים בישראל • בטור מיוחד, הרב יגאל כהן מציע לא להישבר מהמתח הטבעי - אלא להפוך את המצב להתבוננות מחודשת במהי אהבה • מה אומרת היהדות בנושא?

ט"ו באב, צילום: גטי אימג'ס

ט"ו באב, חג האהבה בלוח השנה העברי, נחגג גם השנה בצל המלחמה. יום של אהבה ושמחה מתערבב עם הכאב של עם ישראל. מאחורינו עוד קיץ של מלחמה, של שכול, של מתיחות תמידית כזו שמעמידה אותנו במצבים קשים במיוחד. ברקע המצב הזה נתון אחד צורם במיוחד: מאז תחילת המלחמה עלייה של 6.5% בשיעור הגירושים.

יש מי שרואה בזה תוצאה טבעית. המתח, החרדה, הבדידות, המרחק כל אלה שוחקים את הקשר הזוגי. אבל דווקא ביום הזה, אני רוצה להציע קריאה אחרת: לא לוותר. לא להיבהל מהשבר, אלא להפוך אותו לקריאה להתבוננות מחודשת במהי אהבה. לקחת את האתגר הזה ולהפוך אותו לעוד מקום של ניצחון. אישי וגם לאומי.

האהבה, בתרבות שבה אנו חיים, מזוהה בעיקר עם רגש. "פרפרים בבטן" של כמיהה. אבל במסורת היהודית, האהבה אינה רק סערה של הלב. היא ברית. היא מחויבות. היא שותפות.

חז"ל לימדו אותנו ש"אהבה שאינה תלויה בדבר אינה בטלה לעולם" (אבות ה', טז). אהבה שאינה תלויה בנוחות, במצב הרוח או בכמה טוב היה אתמול אלא אהבה שמבוססת על קשר עמוק, רצוני, ערכי. קשר שנועד לעמוד גם ברגעים של קושי, אפילו ובעיקר בשעות החשוכות של החיים.

ביהדות, האהבה לא מתחילה בפגישה ולא מסתיימת כש"הקסם נגמר". היא מתחילה במעשה: "האיש מקדש את האישה" - לא בהתלהבות רגעית אלא בפעולה מחייבת. כזו שנעשית מתוך שיקול דעת, מתוך בחירה מודעת. כזו שיודעת שהדרך המשותפת תהיה ארוכה, מלאה בשגרה, באתגרים, ואף בכאב.

ביהדות, האהבה לא מתחילה בפגישה ולא מסתיימת כש"הקסם נגמר",

הרמב"ם, מהגדולים שבפוסקי ההלכה, מעמיד את שלום הבית כערך עליון, לעיתים אפילו מעל מצוות אחרות. כי הבית הוא המקום שבו נבראת האהבה - לא רק כאידיאל, אלא כמעשה יומיומי של סבלנות, של הקשבה, של נתינה.

המלחמה חשפה פערים, החריפה לחצים, ולעיתים הביאה זוגות לקצה. אך אולי דווקא עכשיו הגיע הזמן להחזיר את המשמעות העמוקה של אהבה יהודית למרכז הבמה, וכברית שמבוססת על ערכים, אמון, כבוד הדדי. כברית שיכולה לעמוד גם מול טילים ואזעקות ולהישאר שלמה.

יש פה גם ממד לאומי עמוק. ברית הנישואים איננה רק חוזה פרטי בין שני אנשים, היא חלק מהמרקם החברתי שמחזיק את העם שלנו יחד. ברגעים של מצוקה לאומית, כשיש מי המבקש לערער את תחושת הביטחון שלנו ולזרוע כאוס ופירוד גם הבית הפרטי שלנו הופך לזירת עמידה. העלייה המדאיגה בשיעור הגירושים בתקופת המלחמה אינה רק תופעה חברתית היא גם יכולה לסמל החלשות פנימית. כי כשהמשפחות שלנו מתפרקות, החברה כולה נחלשת.

דווקא עכשיו, דווקא כשהכל רועד היכולת להחזיק באהבה, להילחם על הזוגיות, לבנות ולהיבנות היא מעשה של גבורה. הניצחון בזוגיות הוא לא רק ניצחון אישי, הוא ניצחון של הרוח הישראלית. ניצחון לאומי.

בט"ו באב הזה, אני מציע שנחזור לברית. שנחזור לבחירה בבן או בת הזוג מתוך אמונה בדרך המשותפת. אהבה שאינה תלויה בדבר - היא זו שתחזיק אותנו גם כשהכול סביב מתפרק. תחזיק אותנו כעם, ותחזיק אותנו כיחידים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר