לקח לתשעה באב: מדוע חיכו שנתיש אחד את השני לפני פריצת חומות ירושלים?

תשעה באב הוא יום האבל העמוק ביותר בלוח השנה היהודי. אנחנו מתאבלים לא רק על חורבן שני בתי המקדש ואיבוד עצמאותו המדינית של עם ישראל בארצו - אלא על שברו של העם היהודי כחברה. חכמינו לא תלו את החורבן רק בגורמים חיצוניים, אלא חיפשו סיבות פנימיות. ביטויים כמו "שנאת חינם" ו"מלחמת אחים" תפסו מקום מרכזי בזיכרון ההיסטורי של העם. חכמינו התריעו שפילוג בעם מוביל לחורבן - לא רק של בית המקדש, אלא של החברה כולה והזהירו מפני חזרה על טעויות אלו לאורך הדורות.

זהו יום שבו ההיסטוריה אינה רק זיכרון של מה שהיה, אלא קריאה להסתכלות פנימית ולחשבון נפש קולקטיבי. חז"ל עיצבו את תשעה באב גם כזמן לבחינה עצמית ולתיקון של ההווה.

בספר "מלחמות היהודים", כותב יוספוס פלאביוס על ימי המצור על ירושלים, כשהרומאים עוד לא פתחו במתקפה, אבל בתוך העיר כבר בערה אש: מריבות, סיעות יריבות, מלחמת אחים. מפקדי הצבא הרומאי מרוצים מהמלחמות הפנימיות ומציעים לנצל את החולשה להסתער על העיר ולתקוף: "וכל שרי צבאות הרומאים שמחו על מריבות האחים בקרב שונאיהם כמוצאי שלל רב, ודברו אל אספסינוס כי עתה האלהים נלחם להם, בסכסכו את אויביהם איש באחיו".

אך המפקד אספסיאנוס נזף בהם ונקט בגישה שעל הרומאים להמתין ולתת לאש המריבה להחליש את היהודים. הוא היה איש מלחמה. הוא הבין שעל  מפקדי הצבא הרומאי לעמוד מן הצד ולהתבונן במתרחש, בעוד היהודים מחלישים את עצמם במריבות הפנימיות: "ובעוד האויבים הולכים וכלים איש בידי רעהו, כי קמה עליהם קללה נוראה, מלחמת-אחים, טוב לנו להתבונן אליהם מרחוק ולשבת במנוחה, מאשר להתערב בריב אנשים הולכים למות, הנלחמים ביניהם ברוח שגעון".

העדות הזו של יוספוס פלאביוס מרתקת וחשובה. היא מביאה תמונה מתוך שיח של הכוחות הרומאים שמסתכלים על ירושלים. המתחים בין קבוצות חברתיות, שהגיעו לשיא במאבק על השלטון בין שני האחים החשמונאים, יוחנן הורקנוס השני ויהודה אריסטובולוס השני. במדרש איכה רבה חכמינו מתארים דו שיח עם בבל שלהם נאמר: "בית חרוב החרבת". החורבן הוא ביטוי לחורבן פנימי שהתחולל בו עוד קודם לכן, מה שנותן את רוח החיבור.

הקטעים האלו מהדהדים את המסר של חז"ל: תשעה באב הוא לא רק יום של אבל - אלא גם יום של קריאה לבנות מחדש את החיבורים בינינו. מכיוון אחר ובעולמות אחרים, אפשר למצוא קריאה משלימה בדבריו של האר"י, גדול מקובלי צפת במאה ה-16. על פי דבריו, לפני שהאדם ניגש להתפלל - עליו לקבל על עצמו את מצוות "ואהבת לרעך כמוך". כלומר, כתנאי ראשוני לכל עבודת התפילה, צריך להקדים את האהבה לזולת, כי בלעדיה גם הפנייה לשמים חלולה.

האר"י נפטר ביום ה' באב, שנת השל"ב (1572). חמישה ימים לאחר מכן, מגיע תשעה באב. שני הימים האלו - יום פטירתו של האר"י ויום החורבן - עומדים כתזכורת כפולה: החורבן נובע מהשבר, והתיקון מתחיל במקום שבו נדע למצוא את הכוחות.

בעולם היהודי קיימת היכולת גם באבל לא לאבד את התקווה. ההמנון הלאומי שלנו נקרא "התקווה", וגם בתשעה באב יש נצנוץ של גאולה. לפי מסורת אחת, המשיח יוולד בתשעה באב. יש בכך אמירה עמוקה: בתוך החורבן שוכן גם פוטנציאל של תיקון. מתוך השבר, נולדת האפשרות לבנייה מחודשת.

הבנייה מחדש של החברה הישראלית מתוך השבר הנורא שהגיע לשיאו ב-7 באוקטובר מתחילה מפעולה שלנו והיא קודם כל להפסיק להילחם אחד בשני. מחלוקת בדעות כן, פירוד בלבבות לא. כי אספסיאנוס התורן ממשיך לצפות בנו "נלחמים ברוח שגעון".

הכותב הוא ד"ר יניב מזומן, מנכ"ל מכון "יד יצחק בן-צבי", העוסק בתחומי המחקר והלימוד של תולדות ארץ ישראל וירושלים ושל קהילות ישראל בארצות המזרח.