מחורבן הבית ועד השואה: האסונות הקשים בתשעה באב של העם היהודי

יש ימים בשנה שההיסטוריה היהודית מביטה עליהם בעיניים דומעות. תשעה באב, יום החורבן, הפך ברבות השנים ליום בו שזורים כאב וזיכרון, יגון לאומי ותקווה לה לקח כמעט 2,000 שנה להתממש. חז''ל מייחסים חמישה אסונות שהתרחשו לתאריך הזה, אולם כשמעיינים בדפי ההיסטוריה מגלים כי היום הזה הפך - שוב ושוב - לסמל של פורענות יהודית. הנה תזכורת למה שאירע לעם היהודי בתאריך זה לאורך הדורות:

חטא המרגלים 

האירוע הראשון שמציינים חז''ל הוא גזירת מיתה על דור המדבר בעקבות חטא המרגלים. בליל תשעה באב, כך לפי המסורת החז''לית, בכו בני ישראל על כך שכביכול לא יוכלו להיכנס לארץ המובטחת. ה' אמר להם: "אתם בכיתם בכיה של חנם - ואני קובע לכם בכיה לדורות". זה היה הזרע הראשון של הצער הלאומי בתאריך הזה.

חורבן בית ראשון 

בית המקדש הראשון, שנבנה על ידי שלמה המלך, נחרב בתשעה באב בשנת 422 לפנה"ס (לפי המסורת) בידי נבוכדנצר מלך בבל. חורבן זה הביא לסיום שלב ראשון בריבונות היהודית בארץ ישראל, לתחילת גלות בבל ולתפיסת החורבן כקטסטרופה תיאולוגית ולאומית כאחד.

חורבן בית שני 

כ-650 שנה לאחר מכן, בתשעה באב ג'תת"ל (70 לספירה), החריבו הרומאים את הבית השני בתום המרד הגדול. טיטוס, מפקד הלגיונות הרומיים, שם קץ לריבונות היהודית המחודשת. החורבן השני הוא הבסיס העיקרי ליום הצום הנהוג כיום, והאבלות אותה נוהג העם היהודי ביום זה נושאת את זכרו כבר קרוב לאלפיים שנה.

נפילת ביתר 

במרד בר כוכבא, כ־65 שנה לאחר חורבן הבית השני, בתשעה באב - כך לפי המוסרת החז''לית, נפלה גם ביתר - העיר האחרונה שנותרה בידי המורדים. הרמב"ם מתאר כיצד האמונה של גדולי הדור בכך שבר כוכבא הוא המלך המשיח הפכה לתקוות שווא שהתנפצה באכזריות. כ-800,000 יהודים נרצחו, נמכרו לעבדות או גורשו. המרד כשל לחלוטין.

חרישת ירושלים 

ביום זה גם - כך לפי הרמב"ם, חרש טורנוסרופוס ה"רשע" את הר הבית ואת ירושלים כולה. היהודים ראו בזה משום קיום נבואת הפורענות התנ''כית לפיה "ציון שדה תחרש". השלטון הרומי הקים על חורבות העיר את הקולוניה איליה קפיטולינה והציב מקדש אלילי במקום המקדש. החרישה סימלה את מחיקת הזהות היהודית מירושלים.

גירוש יהודי אנגליה 

בתשעה באב ה'נ' (1290) גזר אדוארד הראשון על כל יהודי אנגליה לעזוב את הממלכה. זה היה הגירוש היהודי הראשון מאירופה של ימי הביניים. רכושם הוחרם, ונקבע כי יהודים שיעזו להישאר - יוצאו להורג. הצו נותר בתוקפו במשך למעלה מ-350 שנה.

גירוש יהודי צרפת 

בי' באב ה'ס"ו (1306), רק שש-עשרה שנים אחרי גירוש אנגליה, חזר הדפוס על עצמו. הפעם היה זה פיליפ הרביעי מצרפת שגירש את יהודי הממלכה. כ-100,000 יהודים נעקרו מביתם, ובתי הכנסת והרכוש היהודי הוחרמו לטובת הכתר.

גירוש ספרד 

בליל ח' באב רנ"ב (1492) פקעה התקופה שניתנה ליהודי ספרד לשהות בממלכה. גם הם נדרשו לעזוב. רבים עזבו את הארץ שבה פרחה התרבות היהודית מאות שנים, אחרים הוטבלו לנצרות בעל כורחם. לא בכדי נתפס גירוש ספרד כאחת הטרגדיות הגדולות ביותר של עם ישראל בגלותו.

פרוץ מלחמת העולם הראשונה

בתשעה באב התרע"ד (1914) הכריזה גרמניה מלחמה על רוסיה, ופתחה את המלחמה שתשנה את פני העולם. בצבאות המדינות הלוחמות השונות השתתפו כמיליון וחצי יהודים. אומדן ההרוגים מבין החיילים היהודיים נע בין 140,000 ולבין יותר מ-170,000, מתוכם 100 אלף בשירות הצבא הרוסי.

פעמים רבות ניצבו יהודים משני צדי המתרס וירו אלה באלה. רבים מהיהודים באירופה נאסרו או נחשדו בריגול ובשיתוף פעולה עם האויב. המצב היה קשה בייחוד במזרח אירופה, שם היה צריך להביע נאמנות למשטר שהתחלף תכופות, ולאחר המהפכה הקומוניסטית המצב החמיר שכן יהודים נדרשו להביע הזדהות עם משטר אנטי דתי שגם חשד במיוחד במיעוטים.

המשטר הקומוניסטי רדף רבנים ואנשי הנהגה יהודית, ועיירות שלמות הוגלו ממקומן. גורמים אנטישמיים שונים טענו בתחילת המלחמה שהיהודים אשמים בפריצתה, והנרי פורד (תעשיין הרכב האמריקני הנודע) אף יצא באונייה לאירופה על מנת להצהיר שהמלחמה היא עניין כספי של היהודים, ושיש להפסיק אותה מיד.

12,000 יהודים בצבא הגרמני נפלו בקרבות. בצבא רוסיה הצארית נפוצו שמועות כי יהודי גליציה סייעו וריגלו לטובת אוסטריה, והדבר הביא למעשי שוד ורצח ביהודים בערים ובעיירות בנתיב נסיגתם.

בעקבות המלחמה הידרדר מצב היהודים ברוב אירופה: בגרמניה החלו האשמות מצד חוגי הימין הקיצוני שהיהודים בגדו בארצם, וברוסיה וגרורותיה הואשמו היהודים בהתנגדות למשטר הבולשביקי. מניחים כי כ-100,000 יהודים נרצחו בפרעות שלאחר המלחמה במסגרת המסע ה"אנטי בולשביקי" באוקראינה, ברוסיה ובפולין.

מיד לאחר המלחמה, וברגע שהתאפשר הדבר, נמשכה ההגירה ההמונית של יהודים מכל רחבי אירופה לארצות הברית, שהגיעו בעיקר לעיר ניו יורק. המלחמה סימנה את תחילת ההידרדרות שבסופה - השואה.

אישור הפתרון הסופי 

בתשעה באב התש"א (1941) אישר היינריך הימלר את מכתבו של הרמן גרינג שבו נתבקשה הכנת תוכנית לביצוע הפתרון הסופי - השמדת יהדות אירופה. מכאן קצרה הייתה הדרך למשרפות אושוויץ, ולטראומה האנושית הקשה ביותר של המאה ה-20.

אקציות בזמן השואה - ורשה ופריז

בז'-ט' באב תש"ב (1942) בוצעו גירושים המוניים מגטו ורשה למחנה ההשמדה טרבלינקה. אלפי משפחות נקרעו באותם ימים, וגורלן נחרץ. במקביל, בצרפת, כלא משטר וישי למעלה מ-13,000 מיהודי פריז ואחר כך גירש אותם למחנות.