כשוולטר בינגהם, שורד השואה ואחת הדמויות היהודיות היותר איקוניות בעולם, מתיישב לצידי, אני חש יראת כבוד שספק אם חשתי אי־פעם. בכל זאת, לא בכל יום יוצא לי או לכל אחד אחר לראיין אדם בן 101, שמחזיק בסיפור חיים בלתי נתפס, מרגש, עם עשייה בלתי נגמרת. והיא באמת כזו.
שמו לא יצלצל מוכר לחלקכם, אך לא מעט מכם נתקלו בבינגהם מתישהו בחייכם. בשנת 2015 הוא הוכר באופן רשמי בספר השיאים של גינס כ"עיתונאי הפעיל המבוגר בעולם", ובחודש ספטמבר האחרון התפרסם שוב בסרטון ויראלי שבו הוא עושה צניחה חופשית בגיל 100(!). אלו רק שני סיפורים מהשנים האחרונות, אבל הם אפילו לא קצה המזלג של חוויות החיים שלו.
הראיון עם וולטר נערך במוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה ע"ש הנשיא חיים הרצוג, ביום עיון שהתקיים לאחרונה לציון 80 שנה לניצחון על גרמניה הנאצית.
המוזיאון, שנפתח לציבור במהלך מלחמת חרבות ברזל ונמצא בלטרון, מספר את סיפורם ופועלם של מיליון וחצי לוחמים ולוחמות יהודים, שהתגייסו ללחימה בחזיתות שונות ברחבי העולם במלחמת העולם השנייה, ובהמשך היו חלק בלתי נפרד מתהליכי ההקמה של המדינה וצה"ל.
המוזיאון מחולק לשישה אגפים, בתוכם האגף הבריטי, האמריקני, בריה"מ, הפרטיזנים ואגף התקומה, ובמהלך הסיור נחשפים המבקרים לדמויות לוחמים שתרומתם לא סופרה כראוי, עד היום.
בינגהם שיתף את זיכרונותיו כמו ספר היסטוריה פתוח. מהילדות בגרמניה, המשך החיים בבריטניה ועד העלייה לישראל. עם הזקנקן המפורסם, כובע הברט ועיטורי הגבורה על דש חליפתו - שורד השואה, מהמבוגרים בעולם כיום, התיישב לראיון מיוחד ומלא השראה עם "ישראל היום". מיותר לציין כי מלבד ההתרגשות האישית שלי, גם המבקרים במוזיאון התקשו להתעלם מנוכחותו של וולטר. הם עצרו לידו, שלפו מצלמות והתפעלו מהדמות המרשימה שממש עכשיו מסתובבת ביניהם.
הילדות, הצבא והעיתונות
השיחה עם וולטר מתחילה בילדותו. "נולדתי בגרמניה, וילדותי התחילה בשקט יחסי - זו עוד היתה רפובליקת ויימאר. אבל כשהיטלר עלה לשלטון הכל התהפך בן־לילה", משחזר בינגהם. "אני זוכר איך החברים לכיתה הפכו פתאום לצעירי ה'היטלריוגנד'. הייתי יושב בשולחן עם ילד גרמני, הוא העתיק ממני וקיבל ציון טוב, אני קיבלתי ציון גרוע. למה? כי אני יהודי".
הוא מתאר את ימי חוקי הגזע, את השלטים "אסור ליהודים להיכנס", את החרם על החנויות היהודיות, וכמובן את ליל הבדולח ב־1938, אשר לו היה עד. "ב־1935 כבר פרסמו את חוקי נירנברג. אסור היה לנו לנסוע, לקנות, להיכנס למקומות, אפילו לבית מרחץ ציבורי היה אסור. שיהיה 'נקי מיהודים'. את זה הם פרסמו בעיתון - שתבין כמה הם רצו להעליב אותנו עד הסוף".
בינגהם היה בין בני המזל שזכו למקום ברכבת ה"קינדר־טרנספורט" (כינוי לרכבות הצלה של עשרות אלפי ילדים יהודים משטחי גרמניה הנאצית; צ"כ). אבל כמו כמעט כל ילד ברכבות ההצלה, הוא ידע שזה כרטיס בכיוון אחד. "עזבתי את גרמניה ב־25 ביולי 1939. אמא שלי לקחה אותי לרציף. היא עמדה שם, נופפה ביד, אני הייתי ליד החלון. כשהרכבת זזה - הסתכלתי עליה ותהיתי: מה היא חושבת עכשיו? מה יהיה עליה?".
רוב הילדים ההם מעולם לא זכו לראות שוב את הוריהם. "הייתי בין המעטים שזכו", אומר וולטר. "אבי כבר נלקח לפולין ב־38' ולא חזר עוד. אבל אמא שלי שרדה את המחנות, ובחסדי שמיים נפגשנו שוב. 99.5% מהילדים לא חזרו לראות את הוריהם".
כשהגיע לאנגליה, גויס לצבא הבריטי. בין היתר, הוא השתתף בנחיתה בנורמנדי וטיפל בפצועים תחת אש תופת. "יום אחד בא מפקד ושאל מי רוצה להיות נהג אמבולנס. ישר התנדבתי - חשבתי שאם אני באמבולנס עם צלב אדום, אני בטוח. אבל לא היה בטוח בכלל", הוא מספר. "נהגתי באמבולנס בין ההפגזות. בחזית של גבעה 112 בנורמנדי הגעתי עד קו האש כדי לחלץ לוחמים. האמבולנס שלי נשרף, הרופא שלי נפצע, ואני מצאתי את עצמי זוחל חצי קילומטר לאחור, תחת אש, מביא אמבולנס חדש, חוזר פנימה - ומוציא עוד פצועים. קיבלתי על זה עיטור גבורה".
בהמשך כישורי השפה שלו גייסו אותו לעולם אחר לגמרי - המודיעין. "ידעתי גרמנית, אז שלחו אותי ללונדון, למשרד סודי מעל חנות כלבו. בסוף שלחו אותי לגרמניה הכבושה. יום אחד מצאתי את עצמי יושב בחדר, ילד בן 22, ומולי פון ריבנטרופ, שר החוץ הנאצי. האיש שהיה בטוח שהוא עדיין חשוב. הוא שיקר לי בפרצוף, אמר לי: 'אני לא ידעתי כלום על הפתרון הסופי', אמר שקרא על זה בעיתון!".
בתום המלחמה, בינגהם נזרק ל"אזרחות" בלי גב כלכלי: "קיבלתי מעיל, נעליים וכרטיס רכבת. זהו. לא היה 'חיבוק חם לווטרנים'. מצאתי את עצמי עם 20 פאונד בכיס - והונאה קטנה שהשאירה אותי בלי כלום. התחלתי למכור צעצועים, כל דבר. יום אחד שמעתי שמחפשים מישהו לענות לטלפונים בתחנת רדיו והגשתי מועמדות. ככה נכנסתי לעיתונות".
אין חדש תחת השמש
מהם הכתבות או הסיפורים המשמעותיים ביותר שסיקרת לאורך השנים?
"זו שאלה קשה. אני בתחום כבר כל כך הרבה זמן וראיינתי כל כך הרבה אנשים. יש סוגים שונים של ראיונות - רגועים ועימותיים. אני זוכר עימות עם הבישוף האפיסקופלי של ירושלים. היה לו מחוז שהשתרע מטורקיה עד תוניסיה, והוא האמין בתיאוריית ההחלפה. רמזתי לו שהוא שונא את ישראל, והוא ענה שאם אחזור על זה שוב הוא יתבע אותי. ובכל זאת, הוא הזמין אותי לארמונו. סירבתי".
כמי שמכיר זאת טוב מכולם, איך אתה רואה את עולם העיתונות כיום בעידן הדיגיטל והרשתות החברתיות, לעומת התקשורת המסורתית?
"העיתונות כיום הרבה יותר קלה בזכות הכלים שיש לכם והעובדה שאפשר לגרום למישהו להישמע שונה לגמרי ממה שהתכוון לומר. זה שונה מאוד מהימים ההם, כשהסאונד היה מוקלט על סרטים מגנטיים והיינו צריכים לחתוך ידנית חלקים לא רצויים ואז להדביק את הסרט שוב. החלקים החתוכים היו אובדים לנצח".
וולטר, כאמור, מחזיק בשיא גינס כעיתונאי המבוגר בעולם, מסרב להפסיק לעבוד גם כיום. וכשאני שואל אותו מה המסר שלו לדור הצעיר, הוא לא מהסס: "תבין, מה שאתה רואה היום - שריפת בתי כנסת, שנאה ליהודים - זה לא חדש. זה הכל כבר קרה. ההבדל היחיד? אז לא היתה לנו מדינה. היום יש לנו את ישראל, והיא שומרת עלינו. אני אומר לדור הצעיר: האנטישמיות בעולם רק תלך ותתעצם - תבואו לישראל לפני שתצטרכו לברוח. פה המקום היחיד שבטוח".
איך הרגשת כשקיבלת הכרה רשמית בספר השיאים של גינס?
"זה היה משמח, אבל לא עניין להתגאות בו במיוחד, כמו ההשתתפות שלי בסרטי הארי פוטר - שכולם מזכירים זאת אף שאני מעדיף שלא. לגבי השיא, פשוט הבנתי שאני הכי מבוגר בתחום. שיאי גינס מיועדים לאנשים שיש להם את החתול הכי גדול, יכולים לקפוץ הכי גבוה, או לאכול הכי הרבה נקניקיות בדקה. הם שולחים מישהו עם סטופר כדי לאמת את העובדות. במקרה שלי הייתי צריך לשלוח את כל החומרים שפרסמתי - זה לקח לי כמעט שנה, והייתי צריך לשלוח להם גם את תוכניות הרדיו שלי כדי להוכיח שאני באמת משדר".
אתה מרגיש שזהותך היהודית והישראלית היתה חלק מהשליחות העיתונאית שלך בעולם?
"ינקתי ציונות עם חלב אמי. הייתי צריך להיות כאן כבר ב־1937, כי נשלחתי מתנועת נוער ציונית דתית לקורס הכשרה חקלאית לשישה שבועות, ואחר כך הייתי אמור לעלות לארץ ישראל, שהיתה אז פלשתינה, ולהצטרף לקיבוץ. אבל הבריטים לא נתנו לי אישור, וזו היתה אכזבה גדולה. מאז חוויתי הרבה אתגרי חיים, כולל ארבע שנים בצבא הבריטי. עכשיו סוף־סוף חזרתי הביתה ואני עובד לקדם את המדינה שלי, ישראל".
"פרק עלום בתולדות העם היהודי"
כמי שלחם במלחמת העולם השנייה, איך הרגשת בביקור במוזיאון שמנציח את מאמצי הלוחמים היהודים במלחמה?
"בישראל יש לנו מספר רב של מוזיאונים מצוינים שמסבירים ומציגים היבטים רבים של חיי היהודים. היה נחוץ מאוד להקים מוזיאון שמנציח במיוחד את מעשי הגבורה של מיליון וחצי החיילים והלוחמים היהודים שנלחמו בנאצים במלחמת העולם השנייה.
"סוף־סוף, לפני שנתיים, הפער הזה מולא עם הקמת המוזיאון. אפשר להעביר שם שעות בצפייה ובהאזנה לתצוגות החינוכיות הרבות. מבחינה אישית, אני גאה מאוד בכך שכחייל יהודי בצבא הבריטי הייתי בורג קטן במפעל האדיר לשחרור אירופה מרשעות המשטר הנאצי".
איילת כפרי, מנהלת קשרי החוץ של המוזיאון: "הסיפור של אנשים כמו וולטר הוא פרק עלום בתולדות העם היהודי. הרבה מהמבקרים במוזיאון מופתעים לשמוע איזה תפקיד מכריע היה ליהודים בסיפור המלחמה, ולא רק כקורבנות, אלא גם כמי שלקחו חלק משמעותי במאבק נגד גרמניה הנאצית ומדינות ציר הרשע.
"העובדה שאנחנו יכולים לארח אדם שהשתתף במלחמה היא תזכורת שיש עוד הרבה מאוד גיבורים וגיבורות יהודים אשר חשוב שנדע על תרומתם ועל פועלם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
