לימד דורות של איראנים: מגדולי היוצרים של המוזיקה הפרסית - יהודי

במחצית הראשונה של המאה ה-20, כשבאיראן שלפני המהפכה עוד נשבו רוחות של פתיחות תרבותית והשפעות מערביות חדרו לאולפני הרדיו של טהרן, היה זה דווקא יהודי אחד, צנוע ונחוש, שהחזיר את המוזיקה האיראנית לשורשיה הקלאסיים. שמו היה מורתזא ניי-דאווד, ובצליל אחד של טאר - כלי מיתר פרסי מסורתי - הוא שרטט את ההיסטוריה של העם היהודי בתוך התרבות הפרסית.

ניי-דאווד נולד למשפחה יהודית בעיר אספהאן בתחילת המאה ה-20, משם המשיך לטהרן. בשנים שבהן המוזיקה הקלאסית הפרסית כמעט ונשכחה בציבור האיראני לטובת מוזיקה פופולרית, ניי-דאוד לא רק ניגן - הוא חקר, שמר, תיעד ולימד. הוא הפך לאחד המוזיקאים החשובים ביותר בשימור ופיתוח הרפרטואר המסורתי הידוע בשם "רדיף", אוסף של מלודיות פרסיות המועברות בעל־פה מדור לדור. 

בעקבות בקיאותו העצומה בתחום, הוא התבקש על ידי משרד החינוך והתרבות של איראן להקליט "רדיף" המורכב מהמלודיות שהוא מכיר. "רדיף ניי-דאווד" הוא הארוך ביותר שהוקלט עד היום, וכולל 297 מהמלודיות המסורתיות. הוא שודר בהמשכים מדי שבוע במשך 18 חודשים ברדיו האיראני משנת 1969, והקלטה מלאה שלו שמורה בארכיון משרד החינוך האיראני.

בכך הוא תרם תרומה משמעותית לשימור המסורת המוזיקלית הפרסית שכאמור אז כמעט ונשכחה. "רדיף ניי-דאווד" אף יותר ארוך ושלם מאלה שחיברו המאסטרים הגדולים של המוזיקה הפרסית במאה ה-19. התמורה היחידה שקיבל ניי-דאווד עבור הקלטת ה"רדיף" היא עותק יחיד שלם משל עצמו של ההקלטות.

במשך עשרות שנים, לימד ניי-דאוד את הדורות הבאים של המוזיקאים האיראניים. על ברכי השפעתו גדל גם מוחמד רזא שג'ריאן - הקול שייצג את איראן על הבמות הגדולות בעולם. ניי-דאוד לא רק ניגן מוזיקה פרסית - הוא חידש את מהותה, ונתן לה קול במאה של תהפוכות.

להיות יהודי באיראן

גם באיראן החילונית והמודרנית - עוד לפני שלטון האייתוללות - לקח זמן עד שיהודים הפכו לשוויי זכויות. ניי-דאווד נולד וחי בתוך תקופת המעבר הזו. רק כשהיה בן 6 חוקק שוויון זכויות ליהודים במדינה ולראשונה מזה למעלה מ-2,000 שנה הפכו היהודים מאזרחים סוג ב' לאזרחים מן המניין.

למרות כל המורכבות, הצליח ניי-דאווד להיחלץ מהתווית ולפרוץ דרך בלב הקונצנזוס הפרסי. דווקא כאדם שעמד על זהותו היהודית בגאווה, הוא הפך לדמות מוערכת בקרב האליטות האינטלקטואליות, התרבותיות והמוזיקליות של איראן.
אבל יותר מזה: ניי-דאוד היה יהודי שלא רק השתלב, אלא גם עיצב. בניגוד לדימוי של מיעוט שמסתתר או מתבולל, הוא היה חלק ממי שכתבו את השירה והנגינה של איראן המודרנית.

מורתזא ניי-דאווד הוא סמל למשהו גדול יותר: הסיפור הכמעט נשכח של יהדות איראן. קהילה ששרדה למעלה מאלפיים שנה תחת שלטונות זרים, אימפריות משתנות וחוקים דרקוניים - ובכל זאת השפיעה, פרחה ויצרה. ניי-דאווד לא ייצג רק את המוזיקה - אלא את האפשרות לגשר: בין דתות. בין תרבויות. בין עמים.

כשעזב את איראן לאחר המהפכה האסלאמית והיגר לסן פרנסיסקו, הפכה דמותו למיתוס: זכרון של איראן שלא הייתה רק דיכוי ואייתוללות, אלא גם פיוט, עדינות ואחווה. את העותק היחיד של ה''רדיף'' אותו קיבל ממשרד החינוך האיראני, החליט לתרום לאוניברסיטה העברית בירושלים.

סיום פתוח

הצלילים של ניי-דאוד עדיין מהדהדים, לא רק ברדיו האיראני אלא גם ביוטיוב, בהופעות של תלמידיו, בקהילות הגולה ואף במערכת החינוך האיראנית של ימינו. בתוכנית בטלוויזיה האיראנית ששודרה בשנת 2013 ועסקה בשירים האיראניים האהובים ביותר של כל הזמנים, שירו של ניי-דאווד "ציפור של שחר" דורג במקום ה-16. ייתכן שזהו סוד הקיום היהודי בגלות: לא רק לשרוד - אלא לשיר. לא רק להשתלב - אלא להנהיג. מורתזא ניי-דאווד לא התבולל בפרס, הוא התנגן בה.