האם אנחנו חוגגים את חג השבועות בתאריך הלא נכון?

הגמרא במסכת שבת (דף פו-פז) עוסקת בשאלת המועד המדויק של המאורע החשוב בהיסטוריה של העם היהודי – מתן תורה, ומביאה מחלוקת בין רבי יוסי לחכמים. רבי יוסי חושב שהתורה ניתנה ב-ז' בסיוון ולא ב-ו' בסיוון, התאריך שלבסוף נקבע כחג השבועות. במילים אחרות, עבור רבי יוסי, המועד המוכר שבו אנחנו חוגגים איננו יום מתן תורה.

וכי מדוע שחכמי הגמרא לא יסתכלו פשוט בתורה כדי לבדוק מהו התאריך הנכון וליישב את המחלוקת? אז זהו, שמגלים דבר מדהים, עם ישראל יודע את הזמן המדויק של כל מועד בלוח השנה העברי, מתי חל ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות ופסח. אך דווקא שבועות, התאריך של היום שבו כרת ה' ברית עם ישראל בסיני, הוא המועד היחיד שתאריכו אינו מצוין בתורה. אם כן, מה בכל זאת נכתב בתורה?

קבלת התורה ארעה "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", כלומר בחודש סיון, אך מתי בדיוק? הרמז היחיד הוא "תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם" ממחרת יום טוב ראשון של פסח. אמנם, מכיוון שחודש עברי הוא לעיתים מלא (30 ימים) ופעמים חסר (29 ימים) ייתכנו לחודשי אייר וניסן מספר אפשרויות לאותה השנה.

אולי שניהם גם יחד היו חסרים או מלאים ואולי אחד מלא והשני לא, כך שעקרונית, התורה יכולה הייתה להינתן ב-ה', ו' או ז' בסיון. ואם העמימות סביב התאריך עד כה לא הספיקה, הנה עוד נתון מפתיע. לא נאמר שהתורה ניתנה באותו יום החמישים, אלא רק שזהו יום "מקרא קודש" שבו "כל מלאכה לא תעשו". כלומר, יום שבו יש לשבות ממלאכה ולחגוג אותו? בהחלט כן, על מה בדיוק החגיגה? לא כתוב!

אפשר לראות את המחלוקת על התאריך המדויק והרשמי של חג השבועות כדיון טכני שעוסק בחישובים והתאמות, אלא שניתן לראות בה רובד נוסף, מהותי יותר. ייתכן שהמניע לערפול היה החשש שבני ישראל יקשרו את התורה לתאריך שבו היא ניתנה. והרי התורה היא תורת חיים שמתקיימת מעל הזמן ותוקפה לא יפוג לעולם. אנחנו אמורים לקבל אותה בכל יום מחדש כלשון הברכה "נותן התורה" ולא "נתן התורה", בעבר.

ובכל זאת נותרה לנו שאלה אחת פתוחה. מדוע התורה לא הבהירה לנו לפחות שהיום שנקרא "שבועות" זהו יום מתן תורה? מדוע היה צריך להמתין כל כך הרבה זמן לרגע שבו חז"ל יכנו את אותו יום "זמן מתן תורתנו" כדי לומר זאת במפורש?

הרב זקס מבאר את התמיהה הזו ומסביר שלחג השבועות ישנה משמעות נוספת, שאם היינו מזהים אותה מיד עם מתן תורה, היה חשש שהמשמעות השנייה לא הייתה מודגשת מספיק. כל אזכור לחג שבועות בתורה מופיע עם הקשר חקלאי, כגון קצירת העומר, לחם קלי וכרמל, לחם התנופה והבאת הביכורים. יתרה מזו, בפרשת אמור, בעיצומה של רשימת מועדי ישראל, התורה מזכירה מיד אחרי שבועות את מצוות הפאה, אותה חלקה שהחקלאי חייב להשאיר לעניים וגם את מצוות הלקט. המסקנה מכך היא ששבועות הוא גם חגה של ארץ ישראל. טענת הרב זקס היא שלמעשה אנו מציינים בשבועות שתי מתנות טובות שקיבלנו מאת ה': התורה והארץ.

יוצא אם כן, ששלושת הרגלים מציינים שלושה שלבים של גאולת אבותינו ממצרים: פסח הוא המועד שמזכיר לנו את השעבוד והיציאה מבית עבדים, חג הסוכות מזכיר את 40 שנות הנדודים במדבר ושבועות מציין את הכניסה לארץ.

הקשר בין התורה לארץ ישראל הוא ברור: התורה ומצוותיה מקבלות את מלוא משמעותן רק בארץ, ולכן חג אחד ויחיד מציין את קבלת שתיהן. עיננו רואות כי כיום, כאשר עם ישראל שב לארצו לאחר אלפיים שנות גלות בהן שמרנו על אש התורה בכל ארצות פזורינו, כעת ניתן לומר שוב "מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". התנופה הגדולה שמתרחשת בשנים האחרונות בלימוד בליל השבועות רק מוכיחה זאת. עשרות אלפי ישראלים, חילונים, מסורתיים, דתיים וחרדים, כל אחד בדרכו, יישבו גם השנה בשלל מסגרות לימוד כדי להעמיק במסרים הנצחיים של התורה שניתנה לנו לפני אלפי שנים.

הרב אלי קלינג הוא ראש תוכנית "עתיד חמדת" במכללה האקדמית חמדת בשדות נגב.