וזה לא הצעד הקיצוני ביותר: למה יושבים על הארץ באבלות?

המנהג שהאבל יושב או שוכב על הארץ מתואר כבר בתנ"ך מספר פעמים. למשל, כאשר דוד המלך שמע שמתו בניו על ידי אבשלום כתוב: "וַיָּ֧קָם הַמֶּ֛לֶךְ וַיִּקְרַ֥ע אֶת־בְּגָדָ֖יו וַיִּשְׁכַּ֣ב אָ֑רְצָה". אצל חלק מהאבלים זה מתואר באופן קיצוני יותר: הם מורחים את גופם בעפר או באפר.

במובן הפשוט ההלכה זאת מבטאת את השבר העמוק, את איבוד העמידה של האבל בעולם. אפילו הישיבה על כסא יש בה מעט התרוממות רוח והאבל - שבור לגמרי. ולא רק שברון לב יש כאן אלא גם השפלה. הרי כשנלקח מאיתנו אדם קרוב – גם משהו מהכבוד העצמי שלנו נלקח, ואנחנו מושפלים עד עפר.

במובן הזה יש כאן גם פוטנציאל רוחני – הרי העפר הוא הנמוך ביותר, אבל גם העניו ביותר. ולכן תמיד להיות כעפר משמעותו – להיות צנוע. בתפילה אנחנו מבקשים להיות ענווים במילים "ונפשי כעפר לכל תהיה". כל היומרה והגאווה האנושית מבוססת על האשליה של חיים לנצח. כשמת אדם קרוב אלי – אני מתפכח מהסרט הזה. אני עומד מול עובדת היותי בר תמותה בצורה הכי ישירה ונוקבת שלה. נראה לי שרק כשאבא שלי מת הבנתי שגם לי זה יקרה יום אחר. ואז יש סיכוי לענווה.

אבל אולי יש מובן נוסף, קיצוני יותר, לישיבת האבל על הארץ. הרי האדמה הזאת, שהאבל יושב עליה היא זאת שבה נקבר הקרוב שזה עתה נפטר. הישיבה על הארץ מבטאת את השאיפה לא רק להתקרב על האדם היקר שנלקח אלא בעצם – להצטרף אליו, להקבר איתו.

הרבה פעמים בתוך השבר הנורא של מות אדם קרוב ישנה הרגשה שכבר אין טעם לחיים וממנה נולדת משאלת מוות שכזאת. אנחנו נוטים להדוף ישר את ההרגשות המסוכנות הללו ולאחוז בחיים. אבל זה מה שיפה בהלכות אבלות  - הם נותנות מקום וביטוי לכל הקשת הרגשית שבאה עם האובדן, כולל לרגשות ה"לא לגיטימיים" הללו. ואז, דווקא על ידי שמשאלת המוות הכמוסה הזאת מקבלת את הביטוי החיצוני והטקסי שלה בישיבה על הארץ – אנחנו משתחררים ממנה.

כשישבנו שבעה על אבא שלי דאגנו ממש לאמא שלנו. הרגשנו שהיא איבדה כל טעם להמשיך את חייה. באחד הימים בשבעה היא פתאום נראתה אחרת, מאוששת יותר.

כששאלנו אותה מה חולל את השינוי היא אמרה שבאה אליה לנחם קרובת משפחה שהיא אלמנה מבוגרת. היא ישבה על ידה, תפסה את היד שלה ואמרה: "תאמיני לי, אני מבינה אותך. באמת אין לך טעם לחיות. אני כבר שלושים שנה בלי בעלי ואין טעם לחיים שלי". דווקא העובדה שמישהי ביטאה בצורה ישירה וחדה את תחושות החידלון שלה אפשרה לה להתרומם ולהמשיך הלאה.

במובן הזה מעניין לראות שבעוד שבתנ"ך האבל מתואר כיושב על הארץ ממש חז"ל הקפידו בהלכה שהוא ישב על גבי כסא או מטה הפוכים ולא ממש על הרצפה. כך גם נוהגים היום – יושבים על שרפרף או כסא נמוך. כנראה הצמידות לקרקע, ומשאלת המוות שמבוטאת בה, היא מסוכנת וההלכה עידנה אותה – לתת לה ביטוי, אבל לא עד הסוף.

כשהנביא רוצה לעודד את עם ישראל שאבל על החורבן הוא אומר "הִתְנַעֲרִ֧י מֵעָפָ֛ר ק֥וּמִי שְּׁבִ֖י יְרֽוּשָׁלִָי֑ם". אז כנראה גם במישור הלאומי היכולת שלנו להתרומם ולהזדקף אחרי השבר הנורא שחווינו תלוי בנתינת מקום וביטוי, ולו מעודן, לרגשות שבר וחורבן, גם אם הם קשים ומסוכנים. ואז "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה".

הכותב הוא ראש ישיבת ההסדר "אור תורה מחנים" ע"ש רוברט מ. ברן, מבית רשת אור תורה סטון.