"צדקה תציל ממוות". מילים אלו, הלקוחות מפסוק קצר בספר משלי (י', ב'), הפכו עם השנים לאחד הביטויים המזוהים ביותר עם רוח היהדות. אבל מה באמת עומד מאחוריהם?
חז"ל לא ראו בפסוק רק אמירה מוסרית כללית. בתלמוד הבבלי (שבת קנו, ע"ב) מסופר על בתו של ר' עקיבא, שנגזר עליה למות ביום חתונתה. בזכות צדקה שנתנה לעני באותו היום - היא ניצלה מגורל אכזרי. המצווה בה עזרה לאדם אחר שינתה באופן דרמטי גם את גורלה שלה.
גם התלמוד הירושלמי מציין בפשטות: "בזכות הצדקה מתרפאין". והמסר ברור: הצדקה, לפי חז"ל, לא רק מגנה על העני - אלא גם על הנותן. אך מה הקשר בין נתינה לבין חיים ומוות? האם מדובר בנס גלוי, או שיש כאן רובד נוסף?
מהזווית הפסיכולוגית המודרנית, יש שיבארו את הדברים אחרת. מחקרים מוכיחים שאנשים שנותנים לאחרים, שתורמים מזמנם או מרכושם - חווים רמות נמוכות יותר של דיכאון, פחות לחץ, ולעיתים אף חיים ארוכים יותר. הנתינה מחברת את האדם לחיים שמעבר לעצמו, מעניקה תחושת משמעות, ומחזקת את הקשרים הבין-אישיים - כולם מרכיבים קריטיים לבריאות נפשית ופיזית.
גם ברמה החברתית-ציבורית, צדקה יכולה ממש להציל חיים. חברה שיש בה דאגה לחלשים, תמיכה הדדית ומנגנונים של סולידריות - היא חברה שפחות אנשים מתים בה ממחסור, מייאוש או מבדידות. במילים אחרות: "צדקה תציל ממוות" - לא רק בשמיים, גם כאן עלי אדמות.
ואולי מתאים לסיים עם תזכורת חשובה על משמעותה של המילה "צדקה" בשפה העברית. צדקה איננה מתייחסת רק לפעולה של הענקת תרומה כספית לאדם נזקק. הצדקה מתייחסת גם לכל פעולה או התנהלות אנושית שמבוססת על יושרה, רגישות, והתחשבות באחר.
כל אלו יכולים להשפיע באופן עמוק לא רק על החבר או הסביבה, אלא גם על האדם שבוחר להשתית את חייו על מעשים של משפט, חסד וצדקה. על אברהם נאמר: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת־בָּנָיו וְאֶת־בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט".
הרב ד"ר יצחק בן דוד הוא ראש בית המדרש "שערי ציון" ביד הרב נסים בירושלים, מרצה באוניברסיטת רייכמן, ורב קהילה בצור הדסה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו