יום השואה ויום הזיכרון מאחורינו - ועכשיו יש לנו רק משימה אחת

תוך שבוע אחד בלוח השנה העברי, אנחנו מתכנסים פעמיים כדי לזכור. והימים האלה, יום השואה ויום הזיכרון, בעיקר לנוכח התקופה הנוכחית, ממחישים לנו כמה עלינו לאחד שורות בכדי להמשיך לציין אותם הלאה.

ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה ההתכנסות היא כמעט אינסטינקט. הכאב הוא קרוב, אישי, בטח מתחילת המלחמה הנוכחית. רק שמאז, אנחנו גם חיים את הזיכרון, הכאב והאובדן באופן תדיר ויומיומי, והמציאות כולה הפכה למעין יום זיכרון אחד מתמשך, שאולי מקהה את הצורך לעצור ולייחד יום ייעודי לזיכרון. הצעירה הופכת מאישי ללאומי, מהווה לבניית הנרטיב העתידי. ואת ההמחשה הטובה ביותר לכך אנו רואים ביום השואה.

גם שמונים שנה אחרי, יום השואה הוא עדיין יום זיכרון לאומי קולקטיבי שלא מוקדש רק לשורדי השואה ומשפחותיהם. ביום הזה (הלאומי והבינלאומי) כל יהודי חש שהשואה היא לא רק פרק בעבר, אלא מרכיב בזהותו בהווה - נצר לעם שנרדף ודוכא ומהמקום הכי נמוך קם, הפך לעם ולחברה. הייחודיות והקדושה שלו אינם נוצרים רק בגלל גודל האסון, אלא מתוך הבחירה שלנו, כחברה, לשמר את היום הזה כפי שהוא ולהתכנס, להעלות את הזיכרון באמצעים אחרים ומשוכללים יותר בכל שנה, כדי להעביר את הסיפור הזה הלאה ולעולם לא לשכוח אותו.

השואה לימדה אותנו שהזיכרון דורש מאמץ משותף. גם כשהוא רחוק, גם כשלא ברור עד כמה הוא אישי, בחרנו כחברה לשמר אותו יחד – מתוך הטראומה וההבנה שהוא שייך לכולנו. והיום – המציאות ממחישה לנו שהזיכרון הוא לא רק סיפור על העבר, אלא כלי חיוני לעיצוב העתיד. במציאות כל כך רוויית אובדן, דווקא ימי הזיכרון הם שמעניקים לנו הזדמנות להתנתק מרעשי הרקע, להוריד את עוצמת השיח הציבורי ולחזור לבסיס: להיזכר למה אנחנו כאן, מה מחבר בינינו, ואיך אנחנו בונים זיכרון משותף גם לדורות הבאים. לא כדי להתבוסס בעבר, אלא כי אנחנו בונים עתיד. הזיכרון הוא גם יום אבל, אבל גם כלי לחיבור.

אך זיכרון בלבד איננו מספיק. אנחנו חייבים גם לשמור על חזית ציבורית אחידה בכל הקשור ליום הזה ולהבין את חשיבות ההיבט הלאומי. כי זיכרון אינו רק רגש פרטי – הוא פעולה לאומית שמחייבת אותנו להיאבק על קדושת הימים הללו, לשמור עליהם מהשחיקה ומהשיח הפוליטי, ולהתעקש שהם יישארו טהורים וחפים מהסחות דעת. כי רק כך נוכל לבנות זיכרון עתידי אחיד, יציב, מחבר.

בקרן משפחת רודרמן אנחנו מקדמים את התפיסה הזו גם הלכה למעשה, דרך מיזם "זוכרים ביחד" – פרויקט משותף עם ההסתדרות הציונית העולמית ומשרד התפוצות, המציין בפעם הראשונה את נפגעי הטרור והאנטישמיות ביהדות התפוצות כחלק בלתי נפרד מהזיכרון הלאומי. 

זו הכרה בכך שגם יהודי שלא חי כאן, שנספה על אדמת גולה רק כי היה יהודי – הוא חלק מהסיפור שלנו, כי אנחנו עם אחד. וזה חיבור שצריך להמשיך לטפח – דווקא עכשיו, כשהאנטישמיות שוב מרימה ראש, והתחושה של העם היהודי כעם אחד – מאוימת מבפנים ומבחוץ.

המשימה שלנו – כחברה, כמדינה וכעם, היא להמשיך לשמור על הימים האלה, ולשמור עליהם נקיים. להתכנס, להקשיב ולבנות גשר בין המחלוקות, כדי שלא נשכח מי אנחנו. כדי שלא נאבד את מה שמחזיק אותנו – כעם אחד, בעל זיכרון משותף ואחריות אחת לעתיד וגורל משותף של כולנו.