ימי ספירת העומר נתפסים בעולם היהודי כימי אבלות על מותם הטראגי של תלמידי רבי עקיבא. פטירתם התרחשה בפרק זמן קצר, כפי שמתואר בגמרא (יבמות ס"ב): "כולם מתו מפסח ועד עצרת". מאז מותם ועד ימינו התעצבה תודעת האבל לדורות. אך כשבוחנים את פרק הזמן הזה לא רק דרך המשקפיים של האסון, אלא גם דרך ההקשר ההיסטורי והרוחני שלו - מתגלה בפנינו תמונה רחבה יותר.
התקופה שבין יציאת מצרים ועד מתן תורה מסמלת במהותה ימי צמיחה לאומית ורוחנית. חודש ניסן, חודש הגאולה, מסמן את תחילת הדרך וחודש סיון מביא עמו את שיא המסע - מתן תורה בהר סיני. בתווך: חודש אייר, המסמל עבורנו תנועה והכנה ומשמש במהותו כמעין טבעת מקשרת בין השחרור מהשעבוד לבין הייעוד, וחודש בו אנו מודים לה' על גאולתנו והשיבה לארצנו וערי הקודש.
חז"ל נחלקו בנוגע לנסיבות מיתתם המפתיעה של תלמידי רבי עקיבא. הגמרא, השולחן ערוך והטור טוענים כי הם מתו במגיפה הקרויה "אַסְכָּרָה" (דיפתריה) שתוקפת את דרכי הנשימה העליונות ופוגעת בקול. לעומתם, במדרש ובאגרת רב שרירא גאון מסופר כי הם נהרגו במסגרת גזירת שמד שביצעה מלכות רומי.
המחלוקת הזו, איננה רק היסטורית, אלא היא גם מצביעה על פער יסודי בין שני סוגי משברים. מחלה גופנית – המצביעה על קלקול או פגם פנימי, או גזירות חיצוניות - של שנאה והשמדה.
באופן סמלי, כך גם ניתן להתבונן על הזמן שבו הם מתו: בין חירות מצרים לבין הר סיני. אם כן, עולה כי האבלות נובעת מהניתוק בין קצוות פרק הזמן המתחיל ביציאה ממצרים ומסתיים בקבלת התורה.
תקופת ספירת העומר היא הזמנה להתבוננות מעמיקה על המעברים מהישרדות למהות ופער בין חירות לאחריות. הניתוק המוחלט בין היכולת לצאת מעבדות לחירות, ובין התורה ומצוותיה הוא הוא סיבת האבלות השוררת בימים אלו. מנגד, הייחוד בין גאולת הארץ ובין קבלת התורה - הוא הוא שמחת הגאולה הפנימית החבויה בימים נשגבים אלו, שבע"ה נזכה להופכם מימי אבל לימי בניין שלם.
הרב אהד אהרן ברוכי הוא ר"מ וראש בית מדרש בישיבת ההסדר בית שאן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו