עלייה לישראל היא אחד מסיפורי ההצלחה הגדולים שלנו כיהודים. מאז הקמתה, קלטה מדינת ישראל עולים מכל קצוות תבל - כל אחד מהם עם סיפור אישי, מניעים שונים ודרך ייחודית.
לכבוד יום העצמאות, אספנו חמישה סיפורי עלייה הנפרסים על פני שבעה עשורים - משנות החמישים ועד לימים אלו. דרך עיניהם של העולים, אנו יכולים לראות את השינויים שחלו במסע העלייה לאורך השנים, את הקשיים, ההתמודדויות והתקווה, שנותרו קבועים לאורך הדורות. מסוזן כהן שעלתה ממרוקו בשנות החמישים ועד סלומה יפרח שעלתה בשנת 2019 - כל סיפור משקף תקופה, משבר, חלום והגשמה.
שנות החמישים: "כל יום ראשון וחמישי היה פוגרום ביהודים"
סוזן כהן (אוחנה במקור), בת 82, עלתה ממרוקו בשנת 1954 בגיל 9 וחצי: "את העלייה התחלנו ב-1953. היינו שנה במחנות - חצי שנה בקזבלנקה שבמרוקו וחצי שנה במרסיי שבצרפת - משם עלינו לישראל באונייה. עלינו בן לילה. היינו צריכים באונייה לעלות ישירות ממרוקו לישראל ולא לעבור דרך צרפת.
"באו לאבא שלי מהסוכנות היהודית ואמרו לו 'אדון אברהם, יש לך משפחה גדולה, אנחנו רוצים להציל אותך'. באותה תקופה, התחילו בגלי טרור, כמו שפה אנחנו אומרים 'אינתיפאדה'. התחילו לעשות פיגועים. כל יום ראשון וחמישי היה פוגרום ביהודים, אז החלטנו לעזוב ולעלות לישראל.
"הגענו ב-4:30 לפנות בוקר למחנה בקזבלנקה והיינו מוכנים כבר לעלות על אונייה לישראל. אלא שאז התברר כי אחותי הקטנה, בת 20 יום בלבד, לא במשקל המתאים ועל מנת לעזוב היא צריכה לעלות במשקל. ככה, 'נתקענו' במחנה חצי שנה. גם בצרפת היינו צריכים לחכות שתעלה עוד במשקל וגם שם נשארנו עוד חצי שנה עד שסוף סוף עלינו ב'אוניית השלום'.
"אחרי שעלינו לאונייה, נודע לנו שהתחתית שלה - איפה ששהינו במהלך המסע לישראל - בעצם מיועדית לבהמות. היינו שם כ-1,000 איש. למשפחה שלי הדרך הייתה לא פשוטה, אבל הצלחתי לתפקד ולעזור להורים שלי.
"כשהגענו לישראל, היה מאוד קשה. משכנו אותנו בקריית שמונה, אליה הגענו במשאית בשתיים בלילה אחרי שירדנו מהאונייה כבר שעות לפני. את אבא שלי לקחו לעבוד בעבודת 'דחק' - הוא היה נוטע שתילי עצים בהרי נפתלי. אבל למרות הכל, הייתה התרגשות כשעלינו".
שנות השמונים: "ראינו רק דבר אחד לנגד עינינו - ירושלים"
בעוד עליית שנות החמישים התאפיינה באוניות ובקשיים פיזיים, העליות המאוחרות יותר הציבו אתגרים אחרים. דני אדינו אבבה בן ה-49, דובר משרד העלייה והקליטה שעלה מאתיופיה במבצע משה ב-1984 בגיל 9, מספר על מסע רגלי מתיש ומלא סכנות.
"העלייה לישראל היא מסע מורכב. לפני ארבעה עשורים צעדתי יחף, מקורר ומנוזל, מאות קילומטרים – בדרך אל החלום. אני זוכר את הדרך. זוכר את הכאב. אבל יותר מכול – זוכר את התקווה שבערה בנו. ראינו רק דבר אחד לנגד עינינו - ירושלים. עד היום אני נושא בזיכרוני את שירת הצעדה, את ההמונים שצעדו בלב אחד אל הארץ המובטחת.
"נולדתי, כך אני מספר לילדיי בחיוך, בימי התנ"ך. אולי זו הגזמה, אבל כך באמת חיינו – ללא חשמל, ללא אותיות, רק עם עדר צאן וחלום רחוק. לא ידעתי קרוא וכתוב, אפילו לא בשפת אמי. והיום? אני אב לארבעה ילדים ישראלים, יפי בלורית ומקורזלי שיער. אני, הילד הצנום מאתיופיה, חוללתי שינוי מהותי בחיי. כמוני – רבים מבני הקהילה. אנחנו סיפור של קליטה, של התגברות, של הישג. סגרנו פער של אלפיים שנה בתוך ארבעים שנה.
"כיום אני שותף פעיל לתהליך הקליטה, כי אני יודע כמה הוא קשה - ויודע כמה הוא חשוב. הדרך לשוויון עוד ארוכה, אבל כשמביטים במחיר הכבד ששילמה הקהילה שלי – במספר הנופלים והלוחמים במלחמת חרבות ברזל - מבינים שאנחנו לא רק סיפור של כאב, אנחנו סיפור של עוצמה ושל הצלחה. הצלחה גדולה של הציונות המתחדשת".
שנות התשעים: "במשך שנים לא רציתי להיות 'העולה החדש'"
העלייה הגדולה מברית המועצות לשעבר בראשית שנות התשעים הביאה עמה גל של עולים שהתמודדו עם קשיים אחרים: פערי שפה, תרבות וזהות. יונתן דובוב, ראש המטה של יוסי דגן ראש המועצה האזורית שומרון ומנכ"ל מרכז הרצוג לשעבר שעלה ממולדובה בשנת 1988, היה אז רק בן שנה וחצי.
"אני לא עליתי, אלא 'הועלתי'", מסבר דובוב, "הזיכרונות שלי הם כמובן לא שלי אלא כאלה שהוטמעו בי. במשך שנים לא רציתי להיות 'העולה החדש'. עלינו אני, אמי החד-הורית, סבא וסבתא שלי. בגן הבנתי לראשונה שעליתי לישראל. גרנו בשכונה של תימנים בפתח תקווה - שעריה - והייתי בטוח עד גיל 8 שאני בכלל תימני. עד גיל מאוחר הדחקתי את הזהות הרוסית שלי. גדלתי בחברה דתית-לאומית ולאט לאט, ככל שהמעטתי בזהות הדתית שלי - התקרבתי לזהות הרוסית שלי.
"למה עלינו לישראל? כי ברית המועצות התפרקה", הוא מספר, "היו מניעים ציוניים כמובן, אבל הייתה ההזדמנות לעזוב את ברית המועצות שהתפרקה. 'מסך הברזל' ירד ואפשר להגשים את חלום הדורות. אמא שלי ניסתה כמה וכמה פעמים לעלות אך הייתה מסורבת עלייה. וזה בעצם הסיפור של העלייה - הן מ'כמיהה לציון' והן מהרצון לצאת סוף סוף מהמדינה הדיקטטורית לשעבר.
הייתה תחושה שהזהות היהודית של יוצאי ברית המועצות התחילה רק מהרגע שהם ירדו מהמטוס, אבל זה לא נכון. בשביל הישראלים, נתפסנו כיהודים החל מהעלייה שלנו לישראל. זו מחיקת טוטאלית של העבר. המנטליות הרוסית הייתה ונשארה שונה מהישראלית הנפוצה אבל זה משהו שאם השנים נטמע בחברה יותר ויותר".
שנות האלפיים: "האווירה נעשתה רוויית אנטישמיות, גדלתי על ההבנה שצריך להסתיר את היהדות"
בעשורים האחרונים, הפכה העלייה מבחירה של משפחות שלמות לבחירה אישית של יחידים, במיוחד מארצות המערב. עמנואל טולדנו, שעלתה לישראל מצרפת בגיל 17 בשנת 2005, מייצגת את דור העולים החדש.
"נולדתי וגדלתי בפרברי פריז. בילדותי למדתי בבית ספר לא יהודי, בתקופה שעדיין נחשב 'אפשרי' ליהודי להיות חלק מהחברה בלי יותר מדי בעיות. ככל שהתבגרנו, ההורים הרגישו שזה כבר לא בטוח – ובכיתה ז' עברנו כולנו לתיכון היהודי הגדול ביותר בפריז, וגם עברנו דירה כדי להיות קרובים אליו.
"גדלתי בבועה יהודית אבל מחוצה לה - האווירה בצרפת נעשתה מתוחה, רוויה באנטישמיות, עם תחושת פחד תמידית. גדלתי על ההבנה שצריך להסתיר את היהדות, הייתה לי תחושה שאני לא שייכת למדינה הזו. בבית ספגתי ציונות. סבא שלי דיבר כל הזמן על ישראל, על החלום לעלות. בשבילי זו הייתה מדינה רחוקה וזרה – לא הכרתי שם אף אחד, לא ידעתי את השפה. אבל משהו בתוכי תמיד בער.
"בנוסף לאווירה המתוחה בצרפת, הדאיגה אותי גם התבוללות. הרגיש לי כמו אובדן 'שקט' של הזהות היהודית. הרגשתי שהבחירה לעלות לישראל היא גם בחירה להמשיך את השורשים שלי בגאווה.
בכיתה י"ב אמרתי לאבא שלי: 'אני רוצה לעלות לישראל, להגשים את החלום של סבא'. תוך זמן קצר הייתי על מטוס לירושלים. לבד, בגיל 17, עם תיקי מסמכים, כמה מזוודות, והמון פחדים. במטוס פרצתי בבכי – מה חשבתי לעצמי? אני לא מכירה אף אחד, לא מבינה את השפה, לא יודעת מה מחכה לי. אבל אז קרה הקסם. היינו קבוצת צעירים מהתפוצות, בערך 40, שעלינו ביחד – והפכנו למשפחה. את בעלי פגשתי כבר במטוס. מהר מאוד הבנתי שזו הייתה ההחלטה הנכונה בחיים שלי.
"היום אני ובעלי גרים בשומרון, מגדלים חמישה ילדים מקסימים. הוא מורה מחנך, אני עובדת בתפקיד ניהולי במשרד ממשלתי. יש לנו בית, שייכות, שורשים. וזה אולי המסר הכי חשוב שאני רוצה להעביר - שלפעמים הדרך הכי מפחידה היא גם הכי נכונה. עליתי לבד, כילדה, ובניתי פה חיים. חיים שלמים".
השנים האחרונות: "אחרי שבועיים קיבלתי תעודת הגירה וזו הייתה ההרגשה הכי טובה"
הדור האחרון של העולים, בעיקר מאירופה וצפון אמריקה, מגיע לישראל כשהוא מצויד בחינוך אקדמי, קשרים וידע. סלומה יפרח, בת 25, שעלתה מצרפת בשנת 2019, מייצגת את דור העולים החדש הנכנס ישירות לשוק העבודה.
"עליתי לישראל לבד בגיל 20 במסגרת תוכנית 'מסע' כמתנדבת בקיבוץ נען במשך 7 חודשים. ראיתי את ההבדל בין לבוא לחופשת קיץ לבין לחיות בישראל. הכרתי את התרבויות, את האוכל, את האנשים ואת המחשבות. לא הרגשתי אנטישמיות כמו שהרגשתי בצרפת, הרגשתי בטוחה - אז סוף סוף החלטתי לעלות לישראל. אחרי שבועיים קיבלתי תעודת הגירה וזו הייתה ההרגשה הכי טובה והדבר הכי טוב שקרה לי אי פעם.
"כיום, אני דיילת קרקע וראש צוות באל-על כבר שלוש שנים. כל יום אני רואה נוסעים מרוצים שעולים ממדינות שונות וטסים עם הדגל ישראלי".
שר העלייה והקליטה, אופיר סופר: "מאז קום המדינה, עלו לישראל מיליוני יהודים מכל קצוות תבל – מצפון אפריקה, מאירופה, מאמריקה, מאתיופיה, ועד ברית המועצות לשעבר. כל גל עלייה תרם לעיצוב הפנים של מדינת ישראל – כלכלית, תרבותית, ביטחונית וחברתית.
"גם היום, בעיצומה של תקופה ביטחונית מורכבת, אנו עדים להמשך העלייה ולרצון של יהודים רבים לעלות דווקא עכשיו ולהיות חלק מהסיפור הציוני. זאת ההוכחה החזקה ביותר לחזון הציוני ולאמונה בצדקת הדרך שמלווה את העם היהודי במשך אלפי שנים".
הכתבה הוכנה בסיוע משרד העלייה והקליטה.
