הבין שיש פתרון אחד: הרב שהקדים את הרצל

הרבה לפני שנולד חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, הרבה לפני שציונות הפכה לתנועה מסודרת, היה רב אחד – מורה, הוגה, נואם בלהט – שזעק את זעקת הציונות מתוך עולמה של התורה. שמו של הרב יהודה ביבאס אינו מוכר לרבים, אך אם יש אדם שראוי לתואר "הוגה הציונות הראשון", הרי שזהו הוא.

הרב ביבאס נולד בגיברלטר בשנת 1789, התחנך בליוורנו שבאיטליה, שימש כרב קהילת קורפו, והלך לעולמו בחברון בשנת 1852 – עשרות שנים לפני הרצל, פינסקר או אחד העם.

ביבאס לא רק חלם על שיבת ציון – הוא הטיף לה, קרא לה, ויצא למסעות ברחבי אירופה על מנת לשכנע יהודים לעזוב את הגלות ולעלות לארץ ישראל.

בהשראת מלחמת העצמאות היוונית כתב ביבאס כי על היהודים להתאמן בנשק כדוגמת היוונים ולכבוש את ארץ ישראל מידי האימפריה העותמאנית כדי להקים בה את מדינתם. לא מתוך רגש לאומי-חילוני, אלא מתוך הבנה תורנית עמוקה שמחייבת את העם לקום ולעשות מעשה. הוא לא האמין שהגאולה תבוא דרך נס – אלא דרך יוזמה.

"לא נשב ונחכה למשיח – נקום ונכין את הדרך לבואו!" – כך פחות או יותר הייתה רוח דבריו. ביבאס היה תלמיד חכם עצום, אבל הוא הבין שתפקידו אינו להסתגר בבית המדרש. הוא ראה את מצוקת היהודים באירופה, את ההשפלה והרדיפה, והבין שיש פתרון אחד: לחזור אל הארץ.

בין תלמידיו היה גם הרב יהודה אלקלעי, שהשפיע לימים על הרצל עצמו. במובן מסוים, ביבאס הוא סבו הרוחני של הרצל – אבל בעוד הרצל חיפש פתרון מדיני בלבד, ביבאס ראה בציונות חלק בלתי נפרד מן האמונה.

מותו בחברון לא היה סיום – אלא התחלה. הוא טמן זרעים שכמעט נשכחו, אך פרחו מחדש בימי הציונות המודרנית. היום, במבט לאחור, קל להבין עד כמה היה גדול חזונו ועד כמה הקדימו דבריו את דורו.

173 שנה למותו – הגיע הזמן להכניס את שמו של הרב יהודה ביבאס אל ספרי ההיסטוריה של עמנו ולא כהערת שוליים.