ביום שבו נחצה קו אדום ובית חולים בישראל הפך ליעד לירי מאיראן, אנחנו יורדים מתחת לאדמה לבית החולים התת קרקעי הממוגן בשיבא. אבל מתחת לאדמה למרות הצפיפות, הרעש, עבודות התשתית מסביב וחוסר פרטיות, המטופלים מרגישים ביטחון.
בית החולים התת קרקעי בשיבא | משה בן שמחון
אולי זה בגלל שבניגוד למחלקה רגילה אין פה טלויזיה ולפעמים גם אין קליטה לניידים. תחושת ניתוק כפויה שמסייעת בימים כאלה לבנות מוגנות.
כ-1,500 מאושפזים בשיבא הועברו כמעט בין לילה מתחת לאדמה לאתרים תת-קרקעיים. זה שאנו מבקרים בו נמצא מתחת לבניין שאפילו עדין לא אוכלס ומיועד לשמש לצורך לימוד. אבל במלחמה כמו במלחמה, תוך זמן קצר החלל התת קרקעי כבר הומש לטובת מחלקת ילדים ב' של שיבא.
בכניסה אנחנו רואים את אלימלך ובתו נחמה, שמאושפזת בשיבא אחרי ניתוח למום בלב וסובלת גם מעיכוב התפתחותי. היא שכובה במיטה ומורדת מרכב השינוע בפתח המחלקה הממוגנת החדשה. למיטה של נחמה קשור בלון הליום צהוב ואלימלך מספר שתחגוג היום יום הולדת שש. המשנעים מלווים אותה בישרת "היום יום הולדת" למעלית ולמתחם התת-קרקעי.
"התחילו אזעקות באמצע הלילה והעבירו אותנו למקום מוגן", מספר אביה של נחמה, אלימלך. "זה לא כמו בית חולים רגיל. זה היה די קשה ולא הכי נחמד. אבל זו היתה בחירה טובה כי זה היה מקום ממוגן ויכולנו להיות ברוגע בלי לרוץ כל רגע לממ"דים. בשבת למשל היינו צריכים לרוץ אתה לממ"ד כמה פעמים וזה היה מאד קשה ועכשיו העבירו אותנו למקום יותר מרווח. זה לא להאמין את היופי איך שהכינו את זה. עשו כל מה שיכלו לעשות שיראה טוב כמה שאפשר. הרגשתי שאפילו אם תבוא פצצת אטום אנחנו מוגנים. זה מקום שהיום והלילה מתחלף רק אם אתה רואה אנשים ישנים. אתה לא יכול לראות הבדל בין יום ולילה".
ד"ר רותם עוז סמו, סגנית מנהל מחלקת ילדים ב' בשיבא, מנהלת את הישיבות עם העובדים שלה בחלל התת קרקעי, בין האולמות שבהם מאושפזים החולים. במקום הוצבה גם פינת מנוחה עם פופים למשפחות וגם שולחנות ישיבה לצוות שמאפשרים מעט פרטיות.
ד"ר סמו והמטופלים שלה מנויידים כבר בפעם השניה מאז תחילת המתקפה. היא עברה עם מטופליה ביום שבת לאחד החניונים בשיבא ומשם הועברו כעת פעם נוספת למתחם החדש, שמעט מרווח יותר לעומת החניון הקודם. במחלקה שלה גם ילדים שמחוברים למוניטורים ומכשור רפואי, ילדים עם מחלות כרוניות ועם שיתוק מוחין שלא יכולים להתנייד, לצד מאושפזים נוספים. בסך הכל 22 ילדים אך המחלקה צפויה לגדול ל-35.
"אני מרגישה שהמשפחות מאוד שמחות להיות פה ומאד מוגנות. אנחנו יושבים בישיבה, שומעים את האזעקה ממשיכים לעבוד כרגיל ואני חושבת שלמעט מקרים מיוחדים רוב האנשים ירגישו יותר בטוחים להיות בתת-קרקע", היא אומרת. לדבריה לא הספיקה לעכל את הפגיעה בבית חולים סורוקה והיא עסוקה בעבודה.
"אנחנו כל כך עסוקים בעבודה שאני אפילו לא שמה לב. יש משהו בעשייה שאתה אוטומטית מרגיש יותר טוב ומרגיש שאה תורם", היא אומרת.
"אפשר לישון בלי אזעקות"
בין המטופלים שלה גם מיקה שרון בת ה-11 שמנצלת את הזמן לשחק בכדור עם הוריה במרחב התת קרקעי. כשמסביבם עדיין מעבירים מטופלים נוספים, ומתבצעות עבודות תחזוקה וחשמל.
ליעם אביה מסכם: "אין אזעקות, אפשר לישון כמו שצריך לא צריך לרוץ למקלטים. אפשר לכבות בלילה את הטלפון ולישון, זה מה שהכי טוב. בלי אזעקות והתרעות כל עשר דקות, חצי שעה. השינה בלילה חשובה למטופלים ואפשר לקום בבוקר ולישון טוב. גם ככה המטופלים מותשים מהטיפול ומהתרופות. חשוב לישון טוב בלילה".
במתחם התת-קרקעי אנחנו פוגשים גם את ולדימיר (שלמה) וטניה ובנם דוד. הם מספרים באנגלית שהגיעו ממערב אוקראינה רק לפני כשבוע וחצי לישראל, לבקר את אחיחה של טניה. ברחו ממלחמה אחת והגיעו לשניה. לבית החולים הגיעו בעקבות וירוס שממנו סובל דוד.
לדברי טניה, המצב בישראל מלחיץ: "זה מאד קשה ומסוכן. יש רק דקה וחצי להגיע למקלט. וכשיש ילד זה מאד קשה. זה בלתי אפשרי כשהילד חולה וצריך לקחת אותו ולרוץ. זה קשה. אנחנו מרגישים יותר רגועים מתחת לאדמה. הוא יכול לישון לאכול ולא צריך ללכת לשום מקום. המשפחה באוקראינה מבקשים שנחזור. אך זה כעת בלתי אפשרי. אבל הם תומכים ומבינים את האנשים בישראל".
טניה וולדימיר מגיעים מאזור מערב אוקראינה מאזור לוצק: "אנחנו מכירים את ההרגשה היתה בלוצק הפגזה ואמרו לנו שטוב שעזבנו את לודסק. אבל כשהגענו לפה גילינו שיש פה מלחמה".
הדילמה של הצוותים
ביום חמישי במקביל לדיווחים בסורוקה ולהיערכות לקליטת כ-20 מטופלים שפונו מסורוקה נפל גם רסיס של מיירט בשטח בית החולים שיבא ותרם לתחושת הדריכות והדחיפות.
ד"ר עמיר גרינברג, סמנכ"ל הפעלה ומנהל מערך האַחֲיוּת בשיבא מציין שהשהייה בתת הקרקע לא רק תורמת לתחושת הביטחון של הצוותים ומגנה עליהם ועל המטופלים אלא גם מונעת שחיקה ומצבים מורכבים: "הרבה מאוד מהדילמות של הצוותים הם שלפעמים הצוות צריך לעזור למטופלים להגיע למרחב מוגן. המקום הזה שבו אנחנו צריכים להחליט בין אני יכול לרדת ולהציל את עצמי או להיות מוגן אבל אני משאיר במחלקה ילד, מבוגר, מישהו חסר ישע - זה המקום שהצוותים לא מצליחים לקבל. זו דילמה.
"קיימנו ועדת אתיקה לנושא. מה עושים במצבים כאלה. יש אחיות שלא הולכות לממ"ד. מהמטופלים תופסים להם את הידיים ואומרים בבקשה אל תעזבי אותי והם לא עוזבות, הם סכנות את עצמם ולא עוזבות חלק מהרופאים גם".
למרבה הצער, במערכת הבריאות לא סבורים שמה שהתרחש בסורוקה יגרום לכך שכל מערכת האשפוז תהיה ממוגנת, ועוד זוכרים בצער כיצד כל התקנים שניתנו לבתי החולים בקורונה נלקחו לאחר שהמגפה הסתיימה.
"אני לא חושב שצריך למגן את עצמנו לדעת, אבל מכיוון שיש חולים, מטופלים ואנשים חסרי ישע, אני מצפה שהמדינה כן תדאג להם", מסכם ד"ר גרינברג.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו