נורית טמסוט היא מנהלת האגף לעבודה סוציאלית בבית החולים הציבורי אסותא אשדוד. היא בעלת יותר מ־40 שנות ותק בהתמודדות עם מקרי טראומה ואירועים ביטחוניים במערכת הרפואית בישראל. בשיחה עם "ישראל היום" היא חלקה מניסיונה בסיוע ללוחמים וללוחמות - וגם ליקיריהם - בהתמודדות עם טראומה ועם פוסט־טראומה בעקבות השירות בצה"ל, בסדיר ובמילואים.
מהם הסימנים הראשונים לכך שחייל סובל מטראומה או מפוסט־טראומה?
"הסימנים הראשונים הם לרוב עדינים, אבל משפחה שמכירה היטב את האדם תוכל לשים לב אליהם. אולי הוא מתחיל להתרחק מכולם, מתכנס בעצמו או נמנע מלדבר על דברים שקשורים לשירות שלו. הוא עלול לסבול מקשיי שינה, להיות דרוך כל הזמן או לכעוס על דברים קטנים. לפעמים זה יכול להתבטא גם בשתיקה רועמת, במבט כבוי בעיניים, וגם בהתפרצויות זעם".
איך המשפחה יכולה לזהות שינויים בהתנהגות שלו?
"אם הוא פתאום לא מתעניין בדברים שתמיד אהב - חברים, תחביבים או אפילו ארוחות משפחתיות - זה יכול להיות סימן לכך. עוד משהו שחשוב לשים לב אליו הוא אם הוא מגיב בצורה לא פרופורציונלית - כעס קיצוני, רגישות יתר או התפרצות על דברים קטנים. ייתכן שבעצמו אינו מבין מה עובר עליו ולמה הוא מתנהג באופן שקשה לו לשלוט עליו".
כיצד ניתן להבחין בין עצב זמני לבין שינוי עמוק?
"טראומה לא תמיד נראית מייד, אבל כששינוי בהתנהגות נמשך לאורך זמן, זה סימן שצריך לשים לב אליו. אדם שמתחיל להתרחק, לא ישן כמו שצריך, לא אוכל (או אוכל יותר מדי), או פשוט 'לא הוא עצמו' במשך שבועות או חודשים, זקוק לתשומת לב מיוחדת".
האם צעירים ומבוגרים מגיבים אחרת לטראומה?
"בהחלט. צעירים, כמו חיילים בשירות סדיר, למשל, נוטים להגיב בצורה גלויה יותר - התפרצויות, בכי, כעס. לעומת זאת, מבוגרים, כמו חיילי מילואים, לעיתים קרובות מנסים 'לשחק אותה חזקים'. הם ממשיכים בשגרה, אבל בפנים הכל בוער, ולפעמים זה מתפרץ הרבה יותר מאוחר".
מה עוד מאפיין קושי של חיילי מילואים?
"חייל מילואים יכול לחזור הביתה ולהתמודד לבד עם חוויות קשות, בזמן שהוא צריך לתפקד כאבא, כבן זוג או כאיש עבודה. אין לו את המסגרת התומכת שהצבא מציע לחיילי סדיר, והפער הזה בין השגרה האזרחית לטראומה הצבאית עלול להיות קשה במיוחד. יש לזכור שגם בני הזוג או בנות הזוג התמודדו לבדם עם אתגרי החיים וניהול הבית, וחוו בעצמם קשיים רגשיים. זה בעצמו יכול להוביל למשבר ודורש תמיכה והתייחסות כדי לגשר בין החוויות של בני הזוג".
איך המשפחה יכולה לתמוך ולעזור?
"חשוב ליצור סביבה בטוחה ונעימה - להראות שאתם שם בשבילו מבלי ללחוץ. אפשר להתחיל בשיחות עדינות, כמו 'אני מרגיש שמשהו מטריד אותך, אני כאן אם תרצה לדבר'. לפעמים עצם הנוכחות שלכם, בלי מילים, יכולה להספיק. לעיתים החייל ירגיש נוח יותר להיפתח דווקא מול אדם שאינו קרוב אליו, ויש להציע לבדוק אופציות לשיחה עם מטפל".
האם תסמינים יכולים להופיע מאוחר יותר?
"יש אנשים שיכולים לתפקד חודשים ושנים אחרי אירוע טראומטי, אבל אז פתאום זה מתפרץ - אולי בגלל טריגר מסוים, או פשוט כי הם לא הצליחו יותר להדחיק".
מה עושים אם הוא מסרב להכיר בבעיה?
"זה מצב מאתגר, אבל חשוב לא להילחם בזה. אפשר לשתף בסיפורים של אחרים, לדבר על איך טיפול עזר לאנשים דומים לו, ולהציע תמיכה מבלי להציג את זה כחולשה. הכי חשוב זה לא ללחוץ או לכעוס, אלא להישאר תומך ורגוע".
איך אפשר לעודד אותו לפנות לעזרה?
"נסו לא להפוך את זה ל'משימה'. במקום זאת, אפשר להגיד משהו כמו: 'אני חושב שמגיע לך להרגיש טוב יותר. אולי כדאי לבדוק אם מישהו מקצועי יכול לעזור'. אפשר גם להציע ללוות אותו בפעם הראשונה, כדי שירגיש פחות לבד".
מהם הסימנים לבעיה ממושכת?
"כשהאדם לא מצליח לנהל שגרה רגילה - אם הוא כועס ללא סיבה, מנותק רגשית או לא מתפקד בעבודה ובחיים האישיים - זה הזמן לפנות לעזרה מקצועית".
איך מזהים תגובות טבעיות, לעומת משהו שמצריך טיפול?
"זה טבעי לחוות חרדה או מתח אחרי מלחמה, אבל אם הזמן עובר והתגובות רק מחמירות - כמו התפרצויות, פלאשבקים או ניתוק מהסביבה - זו אינדיקציה לטראומה עמוקה יותר. יש לזכור שאנו מצפים לתגובה כלשהי עם חזרה ממלחמה, חשוב רק לשים לב לתגובה ולעקוב".
האם יש הבדלים בין מי שחווה קרב לבין מי שלא?
"חיילים שנחשפו לקרב חווים טראומה ישירה וחזקה יותר, אבל גם מי שהיה רחוק מהחזית יכול לחוות טראומה - במיוחד אם הוא נחשף לאובדן, לתאונה או ללחץ ממושך".
מתי צריך להתחיל לדאוג?
"אם האדם משנה את ההתנהגות שלו באופן חד או ממושך - לא אוכל, לא ישן, מתבודד או מתנהג בצורה אלימה - זה סימן לדאגה. במקרה כזה כדאי לדבר איתו, ואולי גם להתייעץ עם גורם מקצועי. לפעמים בן המשפחה בעצמו זקוק להתייעצות ולתמיכה, ולאחר מכן, כשהוא גם מחוזק, הוא יכול להתנהל טוב יותר מול האדם שסובל".
איך אפשר לשמור על גבולות בריאים?
"חשוב לא להכריח אותו לשתף או 'לחטט'. הציעו עזרה, אבל תנו לו להחליט מתי ואיך הוא מוכן לדבר. במקביל, דאגו לעצמכם - גם אתם זקוקים לכוחות כדי לתמוך בו. הכי חשוב - לא לפחד. צריך לאפשר עזרה, ולא לשכוח לנשום - הרבה ועמוק".
אם אתם צריכים להתייעץ או זקוקים לעזרה נפשית, ניתן לפנות לטלפונים הבאים: ביטוח לאומי תמיכה נפשית: 1-800-363363 או לפנות לאגף השיקום "נפש אחת": 8944*
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו