"נמצאים בסיכון גבוה לתמותה בטרם עת": הכנס המיוחד שדן במצב המשחוררים מהשבי

"היו לי דילמות מקצועיות אתיות מדי יום. אני לא זו שצריכה לתת להם אנטיביוטיקה או קלונקס לשינה, אבל כל הזמן הסברתי להם את המשמעויות ומה ההשלכות אם לא יקבלו את הטיפול ושאלתי את עצמי כל העת אם הטיפול שנתתי ישפר את מצבם" כך סיפרה הערב (ראשון) האחות נילי מרגלית, שנחטפה מביתה בניר עוז ושוחררה משבי חמאס לאחר 55 ימים.

בשבי עשתה הכל כדי לקבל תרופות ולטפל בחטופים האחרים. "אני מאמינה שהמצב של מי שישוחרר אחרי 225 ימים יהיה קשה יותר בהיבט נפשי ופיזי".

את הדברים אמרה מרגלית במהלך וובינר בנושא "אתגרים בריאותיים בשבי חמאס", בו השתתפו רופאים מהארץ ומהעולם. מדובר על כנס ביוזמת פרופ' חגי לוין, ראש תחום הרפואה במטה משפחות החטופים ובשיתוף ההסתדרות הרפואית.

ד"ר אמיר בלומנפלד, לשעבר ראש ענף טראומה ורפואה קרבית בחיל הרפואה של צה"ל ציין כי "להשלכות של שבי ממושך, שנמשך חודשים עד שנים, יש השפעות פסיכולוגיות, השפעות של דיכוי המערכת החיסונית, והשפעות על מערכת הלב וכלי הדם ושינויים מטבוליים".

זאת בנוסף להשלכות שנובעות מחוסר מים ומזון, היגיינה לקויה, היעדר חשיפה לאור, הגבלות תנועה והשפעות רבות נוספות על כל מערכות הגוף. לדבריו מחקרים מהעולם מראים כי משוחררים מהשבי נמצאים בסיכון גבוה לתמותה בטרם עת, בעיות בריאות, פוסט טראומה דיכאון וחרדה. והשפעות אלו מתגברות עם הגיל.

אייל חשביה, מ"מ מנהל יחידת הטראומה באיכילוב הציג בדיון תיאורי מקרה של טיפול בשתי חטופות ששוחררו. לאחת המטופלות היה חיידק עמיד לאנטיביוטיקה שחלף לאחר טיפול של 6 שבועות ולאחרת זיהום פטרייתי על העור שחלף גם הוא לאחר שבועות של טיפול. שתי החטופות שתיאר סבלו מליקוי שמיעה שנקרא טינטון - צפצופים בלתי פוסקים באוזניים. ובבדיקה אודיולוגית נמצאה אצל שתיהן יריד קלה בשמיעה, לצד שברים ופציעות.

שליש מהמשוחררים סבלו מקרישי דם

ד"ר נויה שילה, רופאה בכירה בשיבא ציינה שבבית החולים טופלו 33 שבים. 3 גברים, 21 נשים ו-9 ילדים לאשפוז קצר. שני חטופים משוחררים עדיין מאושפזים יותר מארבעה חודשים לאחר שהגיעו. היא תיארה כשכליש מהמשוחררים סבלו מקרישי דם כתוצאה מחוסר תנועה. "חלק מהחטופים שחזרו ראו את ביתם נשרף ואת יקיריהם נהרגים. בשבי סבלו מהתעללות פסיכולוגית, פיזית ומינית ומתנאים סניטריים קשים", היא תיארה. "הן איבדו בית וקהילה, איבדו את יקיריהם ולעיתים הבינו זאת ברגע שלא ראו בחדר כשהגיעו את אהוביהם"

ד"ר אמיר נוטמן, סגן מנהל וולפסון תיאר את הטיפול בבית החולים בעשר שבות בגילאים 29 עד 85. החטופות סבלו מאובדן משקל גוף בשיעור שבין 10% ל-25%. מחציתן נפצעו בשבעה באוקטובר  ועוד שלוש נפצעו בשבי. חמש אובחנו כסובלות מרעב (צריכה של פחות מ-50% מהצריכה המומלצת),  שלושה סבלו מזיהומים. בחזרתן סבלו גם מחוסר איזון של בלוטת התריס, מבעיות שינה ומשלשול או עצירות.

ד"ר רונית זיידנשטיין, ראש מחלקת רפואה פנימית א' בבית החולים שמיר-אסף הרופא, תיארה את הטיפול ב-24 עובדים זרים, 23 תאילנדים ופיליפיני אחד ששוחררו מהשבי. 23 גברים ואישה אחת, שהיו יחסית צעירים וללא מחלות נלוות כאשר נחטפו.

הם הוחזקו ללא אור יום ולעיתים ללא אור כלל כאשר חלקם הוחזקו בבידוד מוחלט, אזוקים חלק מהזמן וישנים על הרצפה, כאשר ענישה כללה שלילת מזון. התזונה שקיבלו הייתה כמות קטנה של אורז, פרוסת לחם וכמות קטנה של חומוס, ללא מים לשתייה, למעט בקבוק של חצי ליטר לשני אנשים וצריכה נמוכה במיוחד של חלבון.

העובדים הזרים ששוחררו היו בני 25 עד 42 ואיבדו בממוצע 13.4% ממשקל גופם. שני שלישים מהם סבלו מאובדן בינוני עד גבוה של מסת שריר. 14 מהם סבלו מרעב לפי קריטריון של הערכת תזונה.

אחד מהמשוחררים, בן 30, נפצע קשה בחטיפתו והיה במשך 4 ימים מחוסר הכרה. בחזרתו אובחן עם שברים בגולגולת. הוא סבל מחתכים, שאת אחד מהם, באצבע, תפר לעצמו. "הוא שקל 75 ק"ג לפני השבי ושקל 55 ק"ג בהגעה. "הוא איבד כ-25% מהמשקל שלו. זה אובדן משקל קיצוני", סיפרה ד"ר זידנשטיין. על הטיפול בעובדים הזרים אמרה "לא משנה אם הם ישראלים או זרים. זו חוויה אנושית ורצינו לעשות את הטוב ביותר עבורם".

"אימהות איבדו יותר משקל"

ד"ר נעה אליקים מבילינסון, מומחית למחלות זיהומיות תיארה את הטיפול בבית החולים שניידר ב-19 ילדים ו-7 נשים אמהות או סבתות.

"השבה הראשונה בת למעלה מ- 70. הגיעה ממקום שאי אפשר לתאר שהיא הייתה בו. זה היה כמו לגשת למטופל הראשון שלנו כסטודנטים, עם כבוד עצום וחשש. בחוסר ודאות. לא ידענו באיזה מצב השבים יהיו. האם ירצו לדבר איתנו או לא. אך היא ניגשה אלינו ואמרה 'הכל בסדר' לכל מי שהיה מסביב. 'אנחנו בסדר. לא לבכות' וזה השפיע על כולנו. זה היה ניצחון האור על החושך. היא החזיקה משקפיים של בעלה ששמרה בשבי ולא הצליחה למסור לו".

היא תיארה אובדן משקל גוף גבוה יותר אצל הנשים מאשר בקרב הילדים "אימהות נתנו את המזון לילדים ואיבדו יותר משקל. ילדים איבדו פחות מזה. התפריט התבסס בעיקר על לחם. ללא שומן חלבון או ירקות". בין במצבים הרפואיים שתיארה היו טראומה, שברים וחתכים. עצירות קשה או שלשול, היגיינה לקויה שגרמה לכינים בראש ובריסים שהיה קשה להיפטר מהן, נשיכות חרקים וזיהומים שונים בחיידקים כמו סלמונלה, שיגלה, ואפילו חולרה וטיפוס.

"רובם איבדו בני משפחה שנרצחו ואיבדו את בתיהם ולרובם היו בני משפחה שעדיין חטופים. זה היה צעד קטן שלהם בחיים החדשים. והעניין העיקרי היה פרוטוקול שחרור שיבטיח להם המשך טיפול".