"אף אחד לא באמת יודע מה קורה לילד שחוזר מהשבי"

בשבוע שעבר, כשמדינה שלמה שוב חיכתה לבואם של המשוחררים בפעימה נוספת, ד"ר אביגל שניר מביה"ח שניידר עמדה דרוכה יחד עם אנשי הצוות שלה. זה לא היה הערב הראשון שבו ציפתה לקבל את פני הילדים השבים ממרתפי הגיהינום. ובכל זאת, המתח היה גבוה.

היא הייתה שם לילות שלמים, שבהם הגיעו ראשוני הילדים המשוחררים למרכז שניידר לרפואת ילדים מקבוצת כללית. בזה אחר זה הם יצאו מבטן המסוק, כל אחד עולם ומלואו. אוהד בן ה־9, אמיליה בת ה־6, רז (4) ואביב (2), עוד ועוד נשמות טהורות שבבוקר אחד של חג נקרעו מביתם אל פתחי השבי הנורא. ועכשיו הם כאן, ומולם ד"ר שניר - מנהלת מרפאת פוסט־טראומה ופסיכולוגית במחלקת הילדים השבים בבית החולים. מהראשונים שהסתכלו בעיניים העייפות, הנרגשות, בגוף שהפך צנום, בנפש המסתירה בתוכה סערה. מהראשונים שלומדים להכיר את התגובות של ילדים שחיו שבועות ארוכים מתחת לאדמה.

לאט־לאט היא למדה להכיר אותם. את חוסר ההתמצאות בזמן. את השינה הטרופה, אם השינה בכלל מגיעה. את הרצון לספר ולספר על מה שעברו, או שלא לספר בכלל. את טון הדיבור השקט. ולאט־לאט, גם היא לומדת איך לעזור לילדים להיאחז במציאות.

"יש הבדלים בתגובות של הילדים לסיטואציה, שבין היתר תלויות בתנאים שבהם הוחזקו", מסבירה ד"ר שניר. "אם ראו אור יום ולילה, הם יוכלו לשמור על תחושת הזמן טוב יותר. אם לא, תפיסת הזמן, שגם במצבי שגרה משובשת אצל ילדים, משתבשת עוד יותר.

"גם ההבנה של המציאות תלויה מאוד בעובדה אם הילד היה בשבי עם הורה או לבד. אנחנו שומעים סיפורי גבורה של אימהות ואבות שתיווכו לילדים את המצב והצילו אותם. את הנפש שלהם. הורים שהסבירו להם בכל מיני צורות מה קורה, ולמה, באופן שעזר להם להבין שיש מי ששומר עליהם ודואג להם. לעומת זאת, הסיפור של הילדים שהיו שבויים בלי ההורים שלהם הוא אחר לגמרי. בסופו של דבר, ילד שההורה שלו לידו מרגיש אחרת".

בפנים הנפש פצועה

כלפי חוץ, הילדים המשוחררים משבי חמאס יוצאים אל החירות. אבל בפנים, הנפש פצועה. הסבל לאט־לאט נפתח. דודתו של איתן יהלומי בן ה־12 סיפרה לכלי התקשורת בצרפת שהוכה כשהגיע לעזה על ידי החוטפים ואזרחים. נוסף על כך, החוטפים הכריחו את הילד בן ה־12 לצפות בסרטוני הזוועות של מעשיהם. אבא של אמילי הנד בת ה־9 סיפר על הלחישות שבהן הורגלה, לאחר שבשבי אמרו לה לא להשמיע רעש. אביה של הגר ברודץ, ששוחררה עם ילדיה עפרי (10) יובל (8) ואוריה (4), שיתף כי חוו בעיקר הזנחה.

"רוב הילדים מגיעים על הרגליים, מסוגלים לחייך, מתקשרים עם הסביבה, וזה מעודד", אומרת ד"ר שניר, "אבל אנחנו יודעים שתגובות נפשיות ותסמינים שמופיעים לאחר טראומה, לא מופיעים מייד עם סיום האירוע הטראומטי. בזמן אירוע טראומטי, לנפש יש יכולת בלתי רגילה לעשות את מה שצריך כדי לשרוד. גם כשהאירוע כביכול מסתיים, מנגנוני ההישרדות הגבוהים עדיין פועלים בשיאם. הילדים, וגם המבוגרים שחוזרים עכשיו, נמצאים עדיין במוד של הישרדות. התפקיד שלנו הוא לשמור עליהם גם אחרי הטראומה. להחזיר אותם לחיי שגרה. 

"יש לא מעט משפחות שהמציאות שלהן, מעבר לתקופה השבי, השתנתה לבלי הכר. חלקם לא יכולים לחזור לבית שלהם, או לא רוצים. בני המשפחה שלהם לא באותו המצב שבו הם היו כשהם נלקחו בשבי. הם צריכים לספוג הרבה מידע חדש לגבי המציאות, ולכל אחד מספרים בצורה שונה. כמעט תמיד נרצה שקרוב משפחה יהיה זה שיספר, ויבחר את מילותיו. לא יגיד 'הוא לא איתנו', או 'הוא עלה לשמיים', אלא להגיד במילים מפורשות שהאדם מת, או שלא נוכל לראות אותו יותר אבל אנחנו נתגעגע אליו ונוכל לדבר עליו, למשל.

"כמו כן, אנחנו מנסים לעזור להם לחזור לתפקודים בסיסיים. לחזור לאכול כמו שצריך, כי התזונה שלהם לא הייתה מיטבית. לחזור לישון בצורה נורמטיבית במיטה. להצליח לישון בכלל, כי אחד התסמינים של טראומה כזו הוא קושי בשינה. ואנחנו רואים התעוררויות בלילה מפחד ומחלומות.

"וזה לא סתם. שינה היא זמן של אובדן שליטה. לרבים יש פחד גדול שבשינה יכולים לקרות דברים, אז הגוף כל הזמן בעוררות ובדריכות. כרגע תופעות של חוסר שינה מקושרות לתגובה טבעית למצב טראומטי. אבל אם התגובות האלה יימשכו גם אחרי שהסכנה תיגמר כביכול, בעוד חודש־חודשיים, נבין שמדובר בגורם מסוכן להתפתחות של פוסט־טראומה, שאותה אנחנו מנסים למנוע".

אחד הדברים החשובים בטיפול בילדים, מסבירה ד"ר שניר, הוא הצורך לעזור להם לספר את הסיפור שלהם. "יש כאלה שרוצים לספר מייד. יש כאלה שבוחרים לא לשתף בכלל ויימנעו מהשיח. אז הצוותים, המשפחה, וגם התקשורת, צריכים לדעת לתת לילדים לספר את הדברים בקצב שלהם ולשים בצד את הסקרנות הטבעית. גם אמא או אבא של ילדים שהיו בשבי בלעדיהם, לומדים איך לתת לילדים להוביל את הסיפור בעצמם. אם הילד לא יספר גם אחרי כמה שבועות, חודשים או אפילו שנים, כשהוא במצב נינוח והתרגל לביטחון, נעודד אותו כחלק מהליך טיפולי לספר את הסיפור הטראומטי מתוך הבנה שהיכולת לדבר מפחיתה סימפטומים אחרים".

כפי שסיפר אביה של אמילי הנד, הילדים שחוזרים מהשבי הנורא, חוזרים שקטים. שקטים מדי. "אצל חלקם נראה חזרה לתקשורת אחרי 12 שעות, וחלקם יכולים להשתחרר מבית החולים כשהם עדיין לא חזרו להתנהל כרגיל. אנחנו כן יודעים שכשהסביבה הבטוחה חוזרת, הילדים יכולים לחזור להרגיש גם בטוחים. מוקדם לדעת מה יישאר ואילו דברים יהוו קושי בהמשך ועלולים לגרום לתופעות של פוסט־טראומה, כי הם סבלו מטראומה ממושכת קיצונית שיכולות להיות לה השפעות ארוכות טווח".

מפגשים שהופכים את הבטן

אף שד"ר שניר מחזיקה בניסיון ארוך שנים בטיפול בילדים, כל מפגש כזה הופך אצלה את הבטן מחדש. "בגדול, אף אחד לא באמת יודע מה קורה לילד שחוזר מהשבי ומה הדרך הנכונה לעזור לו", היא אומרת. "מעולם לא קרה לי שנפגשתי עם מטופל לפני שלמדתי, קראתי או קיבלתי הדרכה על מצבים דומים. כאן לא היו מצבים דומים.

"כחלק מההכנה של הצוות הרפואי לקבלת הילדים, קראנו על טראומות של ילדים ששרדו את השואה. אני לא משווה בין האירועים, אבל הידיעה שאנשים שעברו דברים קשים מאוד והיו שנים בסטרס ממושך הצליחו לגייס כוחות נפשיים ולבנות את עצמם - הובילה אותנו ללמוד מה עזר להם. אבל כל אחד מהילדים הוא אחר ומתמודד עם הדברים אחרת.

"וכן, אצל הילדים האלה שחוזים מהשבי יש משהו שונה, שידרוש עבודה רבה מהם ומכולנו כחברה. אנחנו לא יודעים כלום על שבי של ילדים. אנחנו יודעים לטפל בטראומה שנגרמה, למשל, עקב תאונת דרכים. אנחנו יודעים לטפל אפילו במי שנפגע בפיגוע, לצערנו. אבל אנחנו לא יודעים כלום על שבי של ילדים, וכל אחד יצטרך להסביר לעצמו את הסיפור של מה שקרה לו, בלי שתהיה לו אפשרות להשוות את מצבו למישהו אחר. וזה שונה מטראומות אחרות, כי על ילדים ששוחררו מהשבי אין דוגמאות. לכן המערך הציבורי והתמיכה הגדולה נותנים חוסן לילדים האלה".