ביום רביעי שעבר, כמעט 78 שנים לאחר תום מלחמת העולם השנייה והשואה, הואילה ממשלת גרמניה לפרסם אסטרטגיה לאומית ראשונה מסוגה למאבק באנטישמיות. מסמך קומפקטי בן 50 עמודים בלבד הדן בצורך לאסוף נתונים על ממדיה של תופעת האנטישמיות, לאכוף חוקים, לחנך למניעה, ולטפח את המורשת והתרבות היהודית במדינה.
לכאורה, טוב מאוחר מלעולם לא. אולם חשוב לציין שאפילו אוסטריה, שעד לאחרונה נמנעה מלהתמודד ברצינות עם חלקה בשואה ועם האנטישמיות בתחומה, אימצה כבר אשתקד אסטרטגיה דומה. שוב מתברר שהגרמנים מצטיינים בהדחקת בעיית האנטישמיות שלהם, בניגוד לתדמית שהמציאו לעצמם כחלוצים בתחום.
שיטת ההדחקה פשוטה: מאחר שהגרמנים למדו - רשמית - לקח מההיסטוריה, לא יכולה להיות בגרמניה אנטישמיות, גם כשזו משתוללת בחוצות הערים או מלחשת בחדרי חדרים. רק כשהאנטישמיות תופחת לממדים שלא מאפשרים עוד להכחיש את קיומה, מתחיל תהליך איטי של הבעת הלם והפתעה, גינוי ("זה נזק לתדמית של גרמניה") וחיפוש אשמים אחרים. בגרמניה אין מקדימים רפואה למכה, אלא מחכים עד שהמכה תכאב נורא ליהודים, ואז מביעים השתתפות בכאבם. כך גם הפעם: פרסום האסטרטגיה הלאומית למאבק באנטישמיות בא רק לאחר שהתפוצצה פרשת אנטישמיות חדשה בתערוכת האמנות הבינלאומית "דוקומנטה", שנערכה בקיץ האחרון.
התערוכה, מהחשובות בעולם, הנערכת אחת לחמש שנים, כבר אירחה בשנים עברו "יצירות אמנות" אנטי־ישראליות, אך השנה נוסף ממד אנטישמי ברור בחלק מהמוצגים. הנהגת הקהילה היהודית בגרמניה התריעה על כך מבעוד מועד בפני שרת התרבות הגרמנייה, קלאודיה רוט, ממפלגת הירוקים, אך זו התעלמה והעניקה גיבוי למארגני התערוכה, והתכנים האנטישמיים הוצגו. רוט היתה צריכה לקבל אחריות ולהתפטר, ומאחר שלא עשתה זאת, היה על הקנצלר אולף שולץ לפטר אותה. גם זה לא קרה, בעיקר משום שכל שערוריית האנטישמיות ב"דוקומנטה" נעטפה בכסות של "מאבק על חופש האמנות והביטוי". היהודים, שהעזו להתלונן, הוצגו כבעלי רגישות יתר נוירוטית, שמצנזרים כל ביקורת "פוליטית" על ישראל.
"שערוריית הדוקומנטה" היא חלק מתהליך שהשמאל הגרמני מוביל לשחרור גרמניה ממחויבות לזיכרון השואה. זה מתקיים בשני אפיקים חופפים: העצמת הדיון על פשעי הקולוניאליזם של גרמניה הקיסרית על חשבון זיכרון השואה (שנכנסת ל"פרופורציות" היסטוריות שמצדיקות את צמצום העיסוק בה); והתנגדות פעילה להגדרת תנועת ה־BDS כאנטישמית - תוך הצגת החלטת הבונדסטאג התקדימית בעניין כפגיעה בחופש הביטוי והדעה, המעוגן בחוקה הגרמנית, והפיכת האנטי־ציונות ל"אמנות".
הדיון שאמור היה להיערך ביום השנה לפוגרום "ליל הבדולח" בחודש שעבר במכון גתה לתרבות הגרמנית בתל אביב תחת הכותרת "שואה, נכבה ותרבות הזיכרון הגרמנית", מהווה חלק מ"מלחמת שחרור הזיכרון הגרמני מהשואה". באורח נורא ביותר, למלחמה הזו שותפים לא מעט ישראלים ויהודים.
שימוש באמנות בגרמניה ככלי להפצת דעות אנטישמיות אינו תופעה חדשה. אך מאחר שבגרמניה שנאת יהודים מזוהה אוטומטית עם הימין, נמנע כל דיון ביקורתי באנטישמיות שמפיץ השמאל בגרמניה - דרך אמנות. עולם האמנות הגרמני מסרב להכיר בבעיית האנטישמיות שלו. לכנס על "חופש האמנות כתירוץ - אנטישמיות מקובלת והדוקומנטה", שנערך בסוף השבוע בברלין, סירבו בכירי התערוכה הבינלאומית, וכן מנהלי עשרות גופי תרבות נוספים שחתמו על עצומה המעניקה לגיטימציה ל־BDS, להשתתף בדיון על האנטישמיות באמנות הגרמנית.
באווירה כזו של התכחשות מצד האליטות הגרמניות לאנטישמיות שלהן, אין לאסטרטגיה הלאומית למאבק באנטישמיות כל סיכויי הצלחה. סביר להניח שמדובר בעוד מס שפתיים להרגעת מצפון ויחסי ציבור. לו ממשלת גרמניה היתה מעוניינת לשגר מסר של רצינות במאבק באנטישמיות, קלאודיה רוט לא היתה היום שרת התרבות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו