זה כשבועיים עוסקת גרמניה בתקרית האנטישמית שחווה הזמר גיל עופרים, לטענתו, בבית מלון בלייפציג. בסרטון שהעלה באינסטגרם ושזכה עד כה לכ־3.7 מיליון צפיות, טען בנו של הזמר הישראלי אבי עופרים ז״ל, כי מנהל הקבלה דרש ממנו להסיר מצווארו שרשרת עם תליון מגן דוד כתנאי לקבלת חדר. ״באמת?״, שאל בסרטון בדמעות, ״זו גרמניה של שנת 2021״.
התגובות מיהרו להגיע, בדמות גינוי גורף לא רק למנהל הקבלה אלא גם לשאר האנשים שנכחו במעמד ולא הגנו על עופרים. מול המלון התארגנה הפגנת סולידריות המונית עם הזמר, ומנהל הקבלה, שהושעה מעבודתו, הגיש מצידו למשטרה תלונה על הוצאת לשון הרע.
השבוע פרסמו עיתונים גרמניים צילומים ממצלמות אבטחה במלון, המעלים ספקות באשר לאמינות גרסתו של עופרים, מאחר שלא נראה בהם כי אכן נשא שרשרת עם מגן דוד. נוסף על כך, גם המשטרה המקומית עדיין לא משוכנעת כי טענותיו של הזמר נכונות. עופרים הסביר כי כלל לא חשוב אם אכן נשא את השרשרת או לא, משום שלטענתו היא מזוהה עימו ולכן נאמר לו להוריד אותה. מאוחר יותר מסר, לנוכח התרעומת הציבורית העצומה עליו שבאה לידי ביטוי בעיקר ברשתות החברתיות, שלא שיקר.
קשה לשער מה יכול לגרום לאמן פופולרי כעופרים לבדות תקרית אנטישמית, אם אכן כך עשה. קל יותר להניח שלו תקרית כזו היתה מתרחשת ליהודי שאינו מפורסם, היא כלל לא היתה מגיעה לידיעת הציבור. ותקריות אנטישמיות בגרמניה הפכו כמעט לשגרה: ב־2020 נרשם שיא במספר העבירות האנטישמיות המדווחות - 2,351 עבירות, 16 אחוז יותר מב־2019, מתוכן 57 תקיפות אלימות. מדובר בממוצע של שש עבירות אנטישמיות לכל יום בשנה, ואלו רק העבירות המדווחות לרשויות.
ההערכה היא שמספר העבירות הלא מדווחות גדול בהרבה. רק ברבע השני של 2021 נרשמו 558 תקריות אנטישמיות כאלו, מתוכן 16 אלימות. אף שהרשויות מייחסות את רוב העבירות לימין הקיצוני, עיקר האיום ליהודים בגרמניה בא מקרב קהילות מהגרים ערביות ומוסלמיות. כל עימות במזרח התיכון שבו מעורבת ישראל מעלה בעקביות את רף האנטישמיות בגרמניה, כשמאז ״משבר הפליטים״ ב־2015 ניכרת עלייה תלולה בעבירות ובתקיפות. גם משבר הקורונה תרם את חלקו להתגברות האנטישמיות, בעיקר ברשתות החברתיות.
האנטישמיות הפכה לטאבו
על רקע התגברות האנטישמיות בארצו, מוציא ההיסטוריון הגרמני, פרופסור פטר לונגריך - אחד המומחים המובילים בעולם בחקר השואה והאנטישמיות הגרמנית - ספר המעלה הסבר חדש לתופעה. ב״אנטישמיות, היסטוריה גרמנית - מאז ההשכלה ועד היום״, חוקר לונגריך את שורשי האנטישמיות המודרנית בארצו. הוא מגיע למסקנה שהיא התפתחה כחלק מהחיפוש הגרמני אחר זהות לאומית משותפת במאה ה־19, עם היווצרות התנועה הלאומית הגרמנית, כתגובה לכיבושי נפוליאון ותנועת האמנציפציה ליהודים שהביא עימו הקיסר והמצביא הצרפתי לשטחים הגרמניים, שהפכו לרייך גרמני מאוחד.
לונגריך (66) מזהה באותה תקופה בקרב החברה הגרמנית מאבק עקרוני - בין הזרם הליברלי, שנאבק למען אמנציפציה ליהודים כסמל להתגברות על השמרנות הנוצרית; לבין זרמים בתנועה הלאומית הגרמנית שהתנגדו להענקת זכויות שוות ליהודים בשל ״השתייכותם לתרבות אחרת״. ככל שהבורגנות היהודית בגרמניה ניסתה להתאים את עצמה לסביבתה הלא־יהודית, במחיר זניחת המסורת והתרחקות ממנה, גברה התנגדותם של האנטישמים לשילוב היהודים בחברה. ההקצנה האנטישמית, שבאה לידי ביטוי במשטר הנאצי, לא היתה, להערכת לונגריך, תוצאה של המשברים שעברו על החברה הגרמנית בעקבות התבוסה במלחמת העולם הראשונה - אלא נבעה מעצם החיפוש אחר הגדרה חדשה לזהות הלאומית הגרמנית לאחר נפילת הקיסרות הגרמנית.
לונגריך היה אחד מחברי ועדת המומחים שהגישה ב־2012 לבונדסטאג דו״ח מקיף וחמור על היקף האנטישמיות בגרמניה עם המלצות פעולה, שרק חלק מהן מומשו עד היום. בראיון ל"ישראל השבוע" הוא נשמע ביקורתי מאוד כלפי המאבק באנטישמיות בארצו, ומזהה פער גדול בין המחויבות הפוליטית ההצהרתית לפעולה לבין הנעשה בשטח.
איך ניתן להסביר את גל האנטישמיות החדש בגרמניה, לאחר שבמשך עשורים נטען שהתופעה נעלמה ושגרמניה למדה את לקחיה מההיסטוריה?
״הטענות הללו שאין אנטישמיות בגרמניה - לחלוטין אינן נכונות. היו בגרמניה, גם לאחר השואה, עמדות אנטישמיות בהיקף נרחב. עם זאת, התופעה הפכה לטאבו בהיבט הפומבי. יש את האמירה המפורסמת של הקנצלר לשעבר הלמוט קוהל, מתחילת שנות ה־80. כאשר הוצג לו סקר שממנו עלתה בבירור רמת אנטישמיות גבוהה בגרמניה, הצהיר: 'הרוב המוחלט באוכלוסייה שלנו מחוסן מפני אנטישמיות'. זו היתה עמדה נפוצה מאוד. לדעתי, האנטישמיות לא חוזרת או מתחזקת היום, אלא תמיד היתה כאן. היא רק נראית היום יותר ונראה שיש יותר ויותר אנשים שמוכנים להזדהות איתה פומבית".
אתה רואה הבדל בין אנטישמיות ישנה לחדשה?
"לא. בבסיסה זו תמיד אותה אנטישמיות. מובן שנוסף על 'האנטישמיות הלאומית' שלנו יש גם עוינות כלפי יהודים ובעיקר כלפי ישראל מצידם של מהגרים, שבאים לא רק מהעולם המוסלמי אלא גם ממזרח אירופה. אבל איני חושב שלאנטישמיות הזו יש 'איכות' אחרת. 'הנימוקים' שבאים מהצד הזה תואמים באופן נרחב ביותר את מה שאנחנו מכירים מההיסטוריה שלנו.
"רגשות האיבה הללו יוצאו גם באופן חלקי מאירופה לעולם הערבי במהלך המאה ה־20. מומחים לתחום הזה אומרים שניתן להבין את הצורה הזו של האנטישמיות רק כשיודעים שבין שנות ה־30 וה־50 של המאה הקודמת הרעיונות הללו הועברו למרחב הערבי בידי הנאצים, בעיקר באמצעות הקשר בינם לבין המופתי של ירושלים (חאג׳ אמין אל־חוסייני). זה לא הסבר למכלול התופעה, אבל זה גורם חשוב".
אתה קושר בספר שלך את האנטישמיות הגרמנית לחיפוש אחר זהות לאומית. מדוע?
"עבורי זו שאלת המפתח: כשאני רוצה להסביר מדוע מיעוט שוב ושוב הוצא מחוץ לכלל וחווה אפליה, אני חייב לבחון את הרוב שעושה זאת ואת המוטיבציה שעומדת מאחורי גישה זו. אני מראה בספרי, על פני תקופת זמן ארוכה של יותר ממאתיים שנה, שבגרמניה יש חלק מסוים של האוכלוסייה שמנסה - בעיקר בתחומי השפה, התרבות, המוצא המשותף וההיסטוריה - לבסס זהות לאומית, אך ללא הצלחה. ומכאן הוא בונה את 'היהודים' כדמות־נגד שלילית לאותה זהות לאומית, כמשהו לא־גרמני. וזה דבר שמושרש עמוקות בהיסטוריה ובתרבות שלנו. במילים אחרות: אנחנו לא יודעים בדיוק מהי זהותנו הלאומית, אבל אנחנו יודעים מי אנחנו לא רוצים להיות - כלומר יהודים. אנחנו דוחים כל מה שקשור ליהדות. זו העמדה הבסיסית, שאותה ניתן למצוא גם בימינו אלה".
זו תופעה ייחודית לגרמניה?
"אני מומחה להיסטוריה גרמנית, אך לדעתי ניתן למצוא את התופעה הזו גם במדינות אירופיות רבות. למשל פולין, הונגריה, ליטא ועוד. שם רואים באופן ברור, בעיקר בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, שהמאמצים להקים מחדש אומה על בסיס אתני - ההונגריזציה, הרומניזציה, הפולניזציה וכולי של החברות באותן מדינות - תמיד היו קשורים בדחייה של קבוצות אתניות אחרות.
"היהודים מילאו תפקיד מרכזי בדחייה הזו מאחר שהם נתפסו תמיד כמיעוט לא שייך, לא נקלט ובה בעת בעל קשרים בינלאומיים מסוימים. זו תמיד היתה הסיבה לפגיעוּת של המיעוט היהודי. אנטישמים לא עובדים עם טיעונים הגיוניים אלא עם טיעונים שסותרים את עצמם ושניתן בקלות להפריך. העובדה הזו כלל לא מפריעה לאנטישמים המשוכנעים".
מי הרוצח ומי הקורבן
איך אפשר, בכל זאת, להסביר את הסתירה בין ההתפתחות של תנועות לאומיות אירופיות, שדחקו את היהודים החוצה מתוכן עם הסיסמה ״יהודים לפלשתינה״, לבין הדחייה הנפוצה היום בקרב האנטישמים את התנועה הלאומית היהודית, סביב הסיסמה ״יהודים צאו מפלשתינה״?
"זה חלק מהעמדות הסותרות והלא־רציונליות כלפי היהודים. כשהיהודים ניסו להתאים את עצמם לתרבות המקומית הלא־יהודית - ראו אותם כפולשים שרצו לפרק את החיים הלאומיים הגרמנים. וכאשר הם מקימים מדינה משלהם - מייחסים לה לכאורה סכנה מיוחדת. זו תפיסה מאוד־מאוד מוגבלת של המציאות. מדהים לראות שבכלי תקשורת גרמניים ובציבוריות הגרמנית, כשמדברים על פגיעה בזכויות אדם וכיוצא בזה - ישראל מושכת כל כך הרבה תשומת לב, בניגוד לסין או לאיראן למשל.
"חוקרים למדעי החברה מעריכים שמאחורי תשומת הלב הזו ניתן גם היום למצוא ניסיון של זהות גרמנית לאומית, שנושאת את נטל השואה והרייך השלישי, להשתחרר מהעבר המעיק הזה. המאמץ הזה מבוסס על פתיחת התחשבנות נגדית שאומרת: הנה הם - היהודים, לא יותר טובים מאיתנו. סקרי דעת קהל מראים שיותר מ־40 אחוזים מהגרמנים מסכימים עם האמירה 'כשאני רואה את המדיניות הישראלית כלפי הפלשתינים, אני יכול להבין מדוע שונאים יהודים'. הנה עמדה שהתקבעה בקרב האוכלוסייה, ושבמצבי משבר יכולה להפוך לאנטישמיות גלויה החוצה, מאחר שבאופן בסיסי לרבים יש עדיין בעיות עם היהודים".
כי לשיטתם, בסופו של דבר היהודים הם תמיד הפושעים - בעבר נגד הגרמנים, היום נגד הפלשתינים.
"כן, מדברים על היפוך תפקידי הרוצח והקורבן. המינוח הזה מקורו בשנות ה־50 והוא אולי בעייתי היום במידה מסוימת. אבל קיימת עדיין התנהגות פסיכולוגית כזו. אם יתרחש עימות רציני בין גרמניה וישראל, ומפלגה ימנית תאמץ את האנטישמיות באופן רשמי, ניתן יהיה לגייס את פוטנציאל העוינות הזה בקרב האוכלוסייה הגרמנית. 25%-20% מהגרמנים, שיש להם עמדות אנטישמיות לטנטיות, מהווים פוטנציאל שעליו הקיצוניים יוכלו להשפיע, וזוהי סכנה מהותית גם לדמוקרטיה הגרמנית".
אלטרנטיבה אנטישמית
"למרות הסכנה הזו, כשמסתכלים על ממדי האנטישמיות בגרמניה בכללותה, מתקבל הרושם שהצעדים למאבק בתופעה - שראויים להערכה - שייכים יותר למחלקת הקישוט והסמלים, ולטווח בינוני וארוך הם חסרי השפעה גדולה. צריך לפעול באופן נחוש ועמוק הרבה יותר. אם באמת רוצים עכשיו להיאבק באנטישמיות, לא צריך להסתפק במינוי ניצבים למאבק מטעם הרשויות, אלא למשל לפתח תוכנית חינוכית לכל המורים בגרמניה, שדרכה יוכלו ללמוד איך מתמודדים עם התופעה שבמסגרתה תלמידים עם רקע הגירתי או בלי רקע הגירתי לא רוצים כלל לשמוע על אנטישמיות ועל השואה".
בגרמניה מתמקדים באנטישמיות של הימין הקיצוני וממעטים לדבר על האנטישמיות של השמאל הקיצוני. עם זאת, מזרח גרמניה הקומוניסטית הפיצה במשך 40 שנה אנטישמיות ואנטי־ציונות. עד כמה חזקה היום האנטישמיות של השמאל בגרמניה?
"קיימת כמובן אנטישמיות שמאלית אמיתית, של אנשי השמאל במערב גרמניה ושל מזרח גרמניה. במזרח גרמניה היו קהילות יהודיות, אך במסגרת ה'אנטי־פשיסטיות' של המשטר שם לא מילאו היהודים תפקיד מיוחד כקבוצה נרדפת בידי הנאצים, והעוינות המזרח־גרמנית הקיצונית כלפי ישראל לוותה באנטישמיות ובדימויים עוינים ליהודים. צריך לומר, עם זאת, שהשמאל תמיד התעמת עם התופעה הזו וקיים עליה דיונים. בקרב הימין הקיצוני - וזה ההבדל העיקרי - אין התעמתות כזו. אני חושב שזו תהיה טעות להציג את שתי התופעות כשוות. בקרב אנשי השמאל זו תופעה די משנית, והשמאל נאבק בה. אבל, ברור שהתופעה הזו קיימת וניתן למצוא אותה כבר בכתביו של קרל מרקס".
האם זו לא הסיבה לכך שמפלגת הימין הפופוליסטית־לאומית, ה״אלטרנטיבה לגרמניה״, כה חזקה אלקטורלית במזרח גרמניה, בעיקר אם מקשרים את האנטישמיות לזהות לאומית גרמנית?
"אפשר לסבור כך. אמירות חד־משמעיות בעניין הן קשות, מאחר שרשמית ה'אלטרנטיבה' היא בעלת עמדות ידידותיות לישראל וליהודים. יש גם קבוצה, קטנה אמנם, של 'יהודים באלטרנטיבה לגרמניה'. אבל ידוע שתומכי המפלגה בעלי עמדות אנטישמיות חזקות למדי וחלקם בעלי עמדות ימניות קיצוניות. מכאן עשויה לעלות ההערכה שהמפלגה מטפחת בסתר דעות קדומות אנטישמיות. ולכן, עולה השאלה אם אמירות דוגמת אלו של נשיא הכבוד של המפלגה, אלכסנדר גאולנד - שתיאר את העבר הנאצי כלשלשת ציפורים בהיסטוריה של גרמניה - הן רק החלקות, או שמא נועדו במכוון לשלוח מסרים ברורים לציבור תומכי המפלגה".
