בין כרמי זיתים מסתתר אחד המקומות הכי מיוחדים שגילינו

כמה קטנה ונפלאה ארצנו, וכמה נהדר לגלות בה פינות חמד חדשות, גם אם הן קיימות מזה זמן מה. לעיתים מקום מסוים נכנס לחיינו בדיוק בזמן המדויק, ולא שנייה לפני. כך קרה עם "סלואו דיינינג" בקיבוץ מורן. הידיעה על קיומו זרמה אליי ממקורות נביעה שונים, כמו ערוצי נחל שקטים, עד שפכפכו מספיק כדי להפוך לרחש מסקרן שהכניס אותי לאוטו ושלח אותי בדרך העולה צפונה.

קיבוץ מורן שוכן לו בשלווה ובשקט בדיוק באזורים הגליליים הנחבאים מן העין, ומשקיף על נוף עוצר נשימה אל מול רכס מירון העצום והעוצמתי. עד שהעין נחה על ההר האדיר הזה שמצפון, היא מטיילת בנחת על כרמי זיתים המשתפלים לכל עבר. מהר מאוד מתבהר כמה מיוחד פה וכמה שונה. אפילו מזג האוויר הקיצי והמכניע סלחני ונעים בקיבוץ מורן.

אחרי שגמעתי את המראות הגליליים בשקיקה, טיילתי אל המסעדה המדוברת - "סלואו דיינינג". עוד בטרם הגעתי יכולתי להסיק כי שמה נקשר לשני דברים עיקריים: האחד, עצירה והאטה.

דמיינתי לי עיר מקלט קולינרית מפני הרעש הבלתי פוסק של השגרה. המובן השני הפליג עד איטליה ותנועת הסלואו פוד, המקדשת עונתיות, מקומיות, תהליכים, מודעות גסטרונומית וקהילתיות קולינרית.

צדקתי! אלא שבסעיף הראשון לא דייקתי. עם כניסתי לחלל הגדול והמואר של המסעדה הרגשתי את הממד הרוחני הגבוה והרגוע, אבל מיד קלטתי גם אנרגיות מדליקות, שאם השנה הייתה עתה 1982, הייתי מגדירה אותן כמגניבות.

המסעדה נראית כמו שעטנז בין לופט בוהמייני בסוהו, חנות עיצוב אקלקטית, מסעדה בשוק פשפשים, מעדנייה טרנדית וחלל שיתופי בקומונה פרוגרסיבית. ואז התאהבתי.

הרבה יותר ממסעדה

יש משהו במקום שאין לו דחיפות להגדיר את עצמו ומשאיר זאת ביד האורח או בעיני המתבונן. בלי כותרות או טייטלים. פשוט גיבוב יפהפה של אלמנטים שמשאיר מקום לאינטרפרטציה שעשויה להשתנות כזיקית מרגע לרגע ולפי הצורך. מה זה אומר? אני אסביר: המקום פועל על פני מרחב שעות היממה ומשנה את אופיו וייעודו בהתאם.

"סלואו דיינינג" פתוחה לבראנץ' של בוקר עד השעה 15:00, שזאת לא רק החלטה אסטרטגית ומאפשרת – שהרי אנחנו הישראלים כל כך אוהבים ארוחות בוקר – אלא גם החלטה המאפיינת את המקום ככזה המזמין אורחים, בני קיבוץ, טיילים ונופשים לבילוי של בוקר או צהריים, וגם מקומיים המעוניינים לפתוח לפטופ בסמוך לספרייה הגדולה ולהתמסר לכמה שעות של עבודה בחלל השיתופי.

מה אוכלים בבראנץ'?

מנות ביצים כמו ברוסקטה מקושקשת עם סלט עלים ופרמז'ן, ביצת עין על לחם קלוי עם עגבנייה צלויה ובצל ירוק, סלט עלים ירוקים והידרופוניים עם פרי עונתי ואגוזים מקורמלים, סלט לחם עם עגבניות וארטישוק א לה רומאנה, מאפה תרד, מאפה מנגולד ופאטייר – כולם תוצרת בית כמובן – וגם צלחות קטנות של מעדנים כמו גבינות משק, דגים כבושים, מסבחה ועוד.

לקראת הצהריים מתווספות גם כמה מנות דג, כמו קבב ופסטת דג מפורק עם פרפום עגבניות ופרמז'ן.

בשעות אחר הצהריים אפשר ליהנות מקפה משובח וממגוון עוגות בחושות משובחות ומעוררות חשק, כולן תוצרת בית, פרי יצירתה של הקונדיטורית בת אורן. את הזמן מומלץ להעביר גם בעיון במדפי המעדנייה, שבה נמכרים תוצרים מקומיים נחשקים, וכן בשיטוט אגבי בחלל שבו מסודרים פה ושם פריטים בודדים למכירה, כמו ספרים, קוסמטיקה טבעית, כלים ועוד.

אבל המקום שבו שהיתי זמן רב היה הפינה המקשרת בין דלפק הבר הגדול לבין המעדנייה, ובה תיבת עץ משמעותית שבה מסודרים פתקים קטנים ומאוירים עם משפטים מעצימים ומלאי תובנה מעולמות ההתפתחות האישית. כל אחד רשאי לקרוא ולקחת למזכרת את הפתק שנגע בו. אני מצאתי את עצמי נפעמת מהמחווה.

בערב הופכת המסעדה למסעדת שף

בשעות הערב "סלואו דיינינג" היא מסעדת שף טובה וראויה לכל דבר. השף ניתאי יהלום, שחזר הביתה לקיבוץ אחרי שנים בקבוצת "החבר'ה הטובים" של איל שני, מנהיג פה מטבח מקסים במיוחד.

אתחיל מהמטבח הגדול והפתוח, שמקרין במשך כל שעות היום אווירה של עשייה ויצירה. אמשיך באנשי הצוות שמרדדים, מגלגלים ומקפלים פסטה טרייה על פני הדלפק הגדול המשמש כבר. ואסיים בתכונה הניכרת של שלווה. בין אם היא כך או לא – לאורח היא מצטיירת ככזאת, וזה דבר אדיר.

התפריט בשעות הערב מתמקד בירקות ופירות העונה, דגים, קטניות ודגנים. יהלום מבין בסוגה ויודע לכוון את התפריט כך שיהיו בו מנות מגוונות מספיק כדי לפנות לקהל דינמי. המנות פה נדיבות, טעימות ומהלכות בעדינות על התפר שבין מטבח פשוט למטבח גבוה.

מה אוכלים בערב?

טרטר על טוויל לחם מחמצת עם גספצ'ו אבטיח קליל ועגבניות מורשת, פולנטת תירס רכה עם עגבנייה צלויה ופרמז'ן, יהלומי תפוחי אדמה ראטה, בטאר וגורמנדין בציר פטריות וחמאת עירית וטרגון, פורל מעושן מן הדן עם ברוסקטת חמאת קושו ליים ועלים הידרופוניים, טורטליני חצילים וג'בנה, סשימי פארידה עם אגווצ'לה סלרי ושמן עלי תאנה, סרדינים בכבישה ביתית, איולי ופלפל מוחמץ ועוד ועוד ועוד.

אני מנסה להימנע מסיסמאות כמו "עצירת חובה", אבל דווקא משחק המילים בהקשר של סלואו דיינינג מוצא חן בעיניי – זוהי אכן עצירת חובה המבקשת חובת עצירה.