בזמן שמסעדות בתל אביב נפתחות ונסגרות כמו דלת מסתובבת, מסעדת "בוסי בתקווה" חוגגת שבעה עשורים. הוד בוסי, האיש שעומד מאחורי הגריל כבר 40 שנה, נזכר איך הכל התחיל בגיל 15. "התחברתי מאוד לתחושה הזאת של לתת, לשמח אנשים. זה משהו שנשאר איתי עד היום. אחרי שאבא שלי נפטר, המשכתי את הדרך שלו".
"מי שלא אוהב, לא שורד בתחום הזה", חורץ הוד. הקול שלו נשמע מלא בסיפוק של מי שראה הכל. המסעדה עברה לאחרונה שיפוץ מאסיבי והתחדשה, אבל בשיחה איתו ברור שהלב נשאר בשנת 1957.
אתה זוכר כמה עלתה מנה כשרק פתחתם?
"אני זוכר ששיפוד עלה רבע לירה, וארוחה מלאה הייתה עולה בערך שתי לירות. היום הכל השתנה, התחזוקה של מסעדה הרבה יותר מורכבת, זה עסק לא פשוט בכלל".
למרות שהמקום נפתח מחדש לאחרונה אחרי שיפוץ גדול, הוד מדגיש שהנשמה נשארה זהה: "המקום נראה חדש, אבל האוכל, אותו אוכל. אנחנו לא מתפשרים על איכות, לא על חומרי הגלם ולא על השירות. הקבב שלנו, זה הלב של המקום. אותו טעם כבר 70 שנה. מגיעים לקוחות שהיו כאן כילדים, והיום באים עם הילדים והנכדים שלהם".
היה רגע לאורך השנים שכמעט סגרתם? רגע שאמרת "די, זהו, נגמר"?
גם כשמגיעים רגעים של ייאוש, המורשת מנצחת. "היו משברים, בטח. היו רגעים שאמרתי די, מספיק. אבל תמיד היה משהו בפנים שאמר לי זה חלק ממך. אתה לא יכול לעזוב את זה. נופלים, קמים וממשיכים".
איך זה לעבוד צמוד עם הבן שלך, בתור מישהו שעבד בעצמו צמוד לאבא שלו?
"זה לא תמיד פשוט לעבוד עם משפחה, יש ויכוחים, במיוחד במטבח לחוץ, אבל אנחנו מגיעים לאיזון. אבל יש לו חיבור טבעי למקום, זה בדם שלו. אני שמח שהוא כאן".
כמה שעות אתם משקיעים פה ביום?
"העבודה בבוסי היא לא לבעלי לב חלש, "אנחנו עובדים מ-11:00 בבוקר עד 03:00 בלילה. פעם הייתי עובד 12 שעות ביום, היום אני כבר פחות, והבן שלי לוקח יותר אחריות. זו עבודה קשה. אם הלב שלך לא שם, אתה לא שורד. “זה לא פשוט לשרוד, במיוחד את המלחמות האחרונות. אני שמח שהתגברתי על כל הקשיים ועוד המשכתי להתפתח".
מה אנשים לא יודעים עליך או על המקום הזה, למרות שהם אוכלים פה כבר שנים?
"אני בן אדם די פרטי למרות שכולם מכירים אותי. הבית, המשפחה, אשתי. אבל פה, במקום אני אוהב לארח. חשוב לי שאנשים ייצאו מרוצים. אוכל טוב, שתייה טובה, אפילו צ’ייסר קטן העיקר שיחייכו." "עם השנים הגיעו לפה גם הרבה אומנים וזמרים עומר אדם, ליאור נרקיס, ועוד רבים. אבל בסוף, כולם אותו דבר, כולם אורחים שלי. רגעים ביזאריים? היו לא מעט, המקום הזה ראה הכל. מכל הסוגים, מכל האנשים".
מה הטעם שחייב להישאר זהה ב-100% כדי שזה יהיה "בוסי"?
"הקבב. זה הלב של המקום. זה הטעם שאנשים חוזרים אליו כבר 70 שנה. מגיעים אלינו לקוחות שהיו כאן כילדים, והיום הם מביאים את הנכדים שלהם ומחפשים בדיוק את אותו הביס. אם נשנה את הקבב, זה כבר לא יהיה 'בוסי'. אבל היום יש לנו מבחר בשרים גדול כמו סטיקים איכותיים ברמת פרמיום צלעות טלה שקדי עגל כבד אווז ובקרוב שווארמה באיכות גבוהה".
עזוב לקוחות ועזוב עבודה, מה המנה המושלמת עבורך לסוף יום ארוך?
"הקבב זה הבית, אבל סטייק טוב עם כבד אווז זה משהו שאני תמיד אוהב להתפנק עליו בסוף היום".
ואם זו הפעם הראשונה שלכם, הוד לא ישאל שאלות, ויפנק אתכם עם הקבב המפורסם והסלטים הטריים שינחתו על השולחן מיד. כי בבוסי, כמו בבית של אבא, קודם כל דואגים שתהיו שבעים.
בסוף השיחה, כשהוא מסכם שבעה עשורים של עשייה, הוד נשמע מפויס. "הסיפוק הכי גדול שלי הוא שלא נשברתי גם בתקופות הקשות, ששימחתי אנשים, והכי חשוב, שהבן שלי ממשיך את הדרך של אבא שלי. דרך שהתחילה ב-1957 ואני מקווה שתמשיך עוד הרבה שנים קדימה".
קולו של הוד נשמע כמי שמבין שהמסעדה שלו היא מזמן לא רק עסק, אלא יומן חיים של משפחה אחת ושכונה שלמה. בעידן שבו הכל משתנה בלחיצת כפתור והמחר נראה דיגיטלי וקר, "בוסי בתקווה" נשארת אי של חום אנושי וריח של גחלים.
כשהוא מדבר על הבן שלומי שממשיך את המלאכה, אפשר כמעט לשמוע את ההקלה של מי שיודע שהגחלת שהדליק אביו ב-1957 לא תכבה לעולם. בסופו של יום, בין אם זה רבע לירה או שקלים של שנת 2026, הסוד של הוד נשאר פשוט: כשמבשלים עם הלב, הטעם נשאר צרוב בזיכרון הרבה אחרי שהארוחה נגמרת.
"בוסי בתקווה", אצ"ל 41, תל אביב-יפו
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו