אם גם אתם חשבתם שצ’יפס בתנור זה לחתוך, לשפוך שמן, ולקוות שיצא קריספי וטעים, אז צר לי לבשר שחיינו בשקר. צ’יפס מושלם, כזה שמתפצפץ מבחוץ ונמס מבפנים הוא לא מזל זה מדע, שלא מצריך תואר בכימיה רק שלושה שלבים וקצת סבלנות.
שלב 1: הטריק שאף אחד לא סיפר לכם
לפני התנור, מבשלים את תפוחי האדמה במים. אבל הנה הטוויסט, חצי כפית סודה לשתייה. למה? כי הסודה הופכת את המים לבסיסיים ועוזרת לפרק בעדינות את השכבה החיצונית של תפוח האדמה. אנחנו לא רוצים פירה. אנחנו רוצים שהחוץ יתרכך קצת ויהפוך לעמילני ודביק, בזמן שהלב נשאר יציב, זה הבסיס לכל הקריספיות שתבוא.
שלב 2: לנער, אבל ממש לנער.
אחרי הסינון, סוגרים מכסה ומשקשקים את הסיר כאילו הוא חייב לכם כסף. השכבה שהתרככה הופכת למעטפת מחוספסת, קצת מושית. וזה כל הקטע, יותר חיספוס, יותר שטח פנים, יותר מקום להשחמה, יותר קראנץ’. אם זה נראה קצת מכוער בשלב הזה, זה אומר שאתם בדרך הנכונה.
שלב 3: שוק תרמי קטן
הטעות הכי גדולה? לשים את הצ’יפס על תבנית קרה. אז, מחממים את התבנית מראש עם שמן עד שהוא ממש חם. כשתפוחי האדמה נוחתים שם, מתרחשת תגובה כימית מיידית. השחמה מהירה, קראסט שנדבק לדפנות של הציפס ופנים שנשאר רך ואוורירי.
אופים על 200-220 מעלות, והקסם קורה לבד, הבחוץ מתייבש והופך לרשת זהובה ופריכה, והפנים הופך כמעט לפירה מוקצף בתוך קליפה מתפצפצת.
אבל הכי חשוב שבסוף נקבל צ’יפס שלא צריך קטשופ כדי להצדיק את עצמו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו