עשינו ארוחת גורמה לחג (כמעט) בעצמנו ושרדנו כדי לספר

מה עושים בראש השנה אם לא מקבלים החלטות מאתגרות לשנה החדשה? השנה אעשה יותר כושר, השנה אקרא יותר ספרים, השנה אלמד לבשל – טוב, בערך; השנה אלמד לצלחת מאכלים מוכנים של שפים מוכרים וידועים, למשל של חיים כהן מ"יפו תל אביב", ניר מסיקה מ"תמנע" ותומר טל מ"ג'ורג' וג'ון" - מהמפורסמים והמוכשרים בישראל, כך שלא הייתה לנו באמת סיבה לסרב לארוחה כזאת.

נתחיל מהשורה התחתונה: המנות בארוחת החג הזוגית הזו היו טעימות, חלק יותר וחלק פחות - אבל הניסיון לזהות את הרכיבים הקטנטנים במארז (רטבים, עשבי תיבול ותבלינים), ולהבין לאיזו מנה יש לשייך אותם, היה עלול להימשך גם עד ראש השנה תשפ"ג.

אז אחרי שפתחנו את כולם, הסנפנו, התלבטנו ודגמנו, הצלחנו לפצח את סודוקו המרכיבים הזה, או לפחות את רובו; נותר רכיב אחד מיותם שלא עלה בידנו לקשר לשום מנה - מעין צ'ימ'יצורי מכוסברה – וחוץ מזה היו חסרים לנו שלושה מרכיבים במארז (כן, עלי חזרת, אגוזים מקורמלים וגבינת קאימק, אנחנו מדברים עליכם!)

אני לא מתיימר להיות יועץ אסטרטגי שיווקי, אבל לו הייתי, אז העצה הראשונה שלי לעומדים מאחורי מארז ארוחת החג של סן פלגרינו היתה פשוטה מאוד: שימו תוויות גם על הרכיבים הקטנים, גאד דאמט! אל תתנו לאנשים רעבים שצריכים להכין ארוחת חג לתהות במשך שעה מה זו גבינת קאימק, מה זו גבינת טולום ומה זו סתם חמאה צהבהבה שנראית כמו גבינה קשה, אבל בעצם שייכת לקינוח.
המנות הראשונות דווקא היו קלות יחסית - סלטים מוכנים של חיים כהן עם חלה של "פיצי". אין מה לעשות חוץ מלפתוח את המכסה, להגיש ולטרוף. החציל בטעם כבד היה אלוהי ועתיר בצל מטוגן, בדיוק כמו שצריך.

המסבחה שעועית, לעומת זאת, היתה מעט אנמית, ובניגוד לחציל שנבלע בתוך שניות ספורות, הקופסה של השעועית נשארה כמעט מלאה. בכנות? היינו שמחים לקבל קופסה נוספת של חציל-כבד במקומה.

מנת הפלמידה הכבושה של תומר טל דרשה מעט יותר התעסקות. בעיקר "רגע, הקרם חציל זה זה? אה, לא, זה זה. רגע, לא!! זה זה". לרגעים היינו בטוחים שקרם החצילים הוא הוויניגרט רימונים, ושהוויניגרט רימונים הוא בכלל הסילאן, שמיועד למנת הטנזיה טלה. התייעצות קלה במטבחון, וחזרה לפעולה. זילפנו קרם חציל, החזקנו אצבעות שהממרח הלבן בטעם מיונזי-שומי הוא אכן מה שהתפריט מכנה "סלסלת שום" (אולי התכוונתם לסלסת שום?), והמשכנו לצלחת את המנה.

יכול להיות שה"איור" מתחת לנתחי הפלמידה יצא לנו קצת אבסטרקטי מדי, כמו ציור של ילד בכיתה ב' שכולם יודעים שהוא מכוער אבל אין ברירה אלא לתלות אותו על המקרר ולפרגן. מעל הכל הנחנו את נתחי הדג, וביניהם שיבצנו את הבייגל הכבוש, שלא ברור איך הצליחו להכין אותו ככה, אבל לגמרי היה הכוכב של המנה: טעים, פריך ועדיין מצליח לשמור על טריותו, מין קרוטון-בייגל מתפצח בפה שנותן קונטרה לחלקלקות של הדג המלוח, קרם החציל והשום.

עכשיו הגיעה תורה של המנה הכי יפה במארז, שגם היתה יחסית קלה לצילחות: אנחנו מדברים על הקולורבי הצלוי של תומר טל. הגענו לטפל בה לאחר הפקת לקחים מפרשת הפלמידה האבסטרקטי, ואף שהמנה כללה את כמות הרכיבים הגדולה ביותר במארז, עמדנו במשימה בגבורה. מדובר בפרוסות קולורבי שרוף בעישון קל, שעליהן יוצקים ויניגרט רימונים ושמן עירית, תבלין דואה, פטה, זעתר ומיץ לימון. הקולורבי היה מושלם, ואחרי שראינו כמה טעמים בעצם שולבו במנה, הבנו בדיוק למה אנחנו אוהבים אותה כל כך, בארוחת החג בבית וגם כשאכלנו אותה במסעדה של השף בעבר.

מכאן המנות הפכו ידידותיות יותר להכנה, בנוסח של ערבב-והגש או חמם-והגש. סלט הלוביה של ניר מסיקה, למשל, דרש רק ערבוב עם ויניגרט לימון, חיפוש די ארוך אחר הרכיב הנעלם (אגוזים מקורמלים), תהייה אם השקדים שהגיעו עם המנה הם בעצם האגוזים המקורמלים הנ"ל, ופיזור גבינת טולום מעל הכל. הלוביה היתה קראנצ'ית וטעימה במיוחד, הרוטב הלימוני השלים אותה היטב, והסלט היה מרענן וקליל. מי ידע שאנחנו בעצם חסידים מושבעים של לוביה? היה גם סלט קיסר של חיים כהן: חסה, רוטב קיסר וקרוטונים, טעים ועשוי כהלכתו, ויותר מזה לא צריך להסביר.

ונעבור אל המנות הבשריות: את מרק החרירה של השף מסיקה היה צריך רק לחמם, ולזלף מעט שמן זית בסיום. את הטורטליני בקר שורטריב המפורק שהתלווה אליו היה צריך לבשל, ב"סיר גדול" לפי ההוראות, עם מים רותחים.

למה סיר גדול? לא ברור, שהרי היו רק שישה טורטליני, לא גדולים, לשני אנשים. הייתי שמח אם היו לי עוד חמישה טורטלינים משובחים כאלו, או עשרה, או 100, ככה בקטנה. הטאץ' של מסיקה הורגש היטב במרק עצמו, שהיה שופע טעמים ותבלינים, אבל באופן אלגנטי כך ששום תבלין לא משתלט על האחר, כמו בהרבה מנות של השף המוכשר הזה, והכמות היתה יותר ממספקת.

גולת הכותרת של הארוחה היתה מנת טנזיה טלה עם תבשיל חיטת פארו וירקות שורש, גם היא של השף מסיקה, שחוץ ממלאכת החימום לא דרשה יותר מדי (תוספת של מעט מים רותחים, וזילוף סילאן בסיום). המנה היתה מצוינת - עשירה, מנחמת ומתקתקה במידה הנכונה, הבשר היה רך ועסיסי והפריקי סיפק תפאורה נאה. מנה ממלאת, לא כבדה מדי, בכמות שהספיקה לנו גם ליום המחרת.

אל הקינוח הגענו, כהרגלנו, מפוצצים למדי, אבל שום קיבה מלאה לא תעמוד בדרכנו אל הכנאפה של חיים כהן. טיגון קל משני הצדדים, הזלפת סירופ ופיסטוק מעל – וזכינו לנגוס בערימת קדאיף זהובה ונהדרת, נוטפת סירופ סוכר ומי ורדים, וגדושה בגבינה נמסה מבפנים. נשאר רק לקוות שהשנה הבאה תהיה מתוקה כמו הכנאפה הזו. שנה טובה!