סופסוף ניסיתי את השווארמה המיתולוגית. יצאתי בתחושות מעורבות

לאחרונה נסעתי לניחום אבלים בחדרה, חבר קרוב שאביו הלך לעולמו. האבל היה מופתע מעצם הגעתי. בהומור האופייני שלו, אמר: "מילא, אני הגעתי לשבעה שלך, היא הייתה ברמת גן, אבל לעשות את כל הדרך לפה?".

חדרה אולי אינה פנינת השרון, אבל היא גם לא מקום נורא כל כך. כלומר, כן, יש לה קטעים מוזרים כמו כביש מפותל שעובר בין מגרשי חנייה אין סופיים או שיירות אוטובוסים בלתי נגמרות (איכשהו, דווקא פה מתרכזת כל התחבורה הציבורית ביקום), ומצד שני יש גם לא מעט ריאות ירוקות. כך או אחרת, במרחק של פחות מק"מ מאותו בית שבו זה עתה ביקרתי שוכן מוסד חדרתי ידוע – "סמי בכיכר". הזדמנות שאסור להחמיץ.

עד הביקור הזה, "סמי בכיכר" היה עבורי בגדר מיתוס. מעולם לא ביקרתי במקום, אני כן יודע שמדובר במוסד חדרתי בן יותר משני עשורים. מדי פעם השם של מסעדת הבשרים הוותיקה הזאת עולה לכותרות, מסיבות נכונות ופחות נכונות. כך, למשל, לפני מספר חודשים הושלך לשם רימון רסס בגלל סכסוך עסקי. המזל הוא שאנחנו לא פה בשביל בוררות, אנחנו כאן בשביל השווארמה.

למוסדות אוכל ותיקים יש שני צדדים. האחד הוא, כמובן, המוניטין הקולינרי שלהן שבזכותו פוקדים אותן. האחר הוא האספקט הוויזואלי. מזללה שנמצאת באותו מקום כל כך הרבה שנים עלולה להיכנס לקיבעון עיצובי שנותן תחושת רטרו לא טובה, למשל קירות מתקלפים ומרצפות ישנות. במידה מסוימת אפילו ציפיתי לכך מסמי, אבל הופתעתי. המקום נקי, מודרני ולא מספק את התחושה שנכנסת למזללת אייטיז שמשדרת שעבר זמנה.

זה הזמן להגיע לנושא החשוב ביותר – האוכל. אומרים שבמקום שמתמחה בעל האש אסור להזמין שווארמה, אבל כשראיתי את שני הגלגלים, של העגל וההודו, לא עמדתי בפיתוי. טוב, על מי אני עובד, ברור שנכנסתי בשביל השווארמה וידעתי שלא אנוח עד שבשרה יעשה דרכו לפה הרעב שלי. הזמנתי פיתה עגל (56 שקלים) וחצי מנה הודו (34 שקלים).

על המחיר אני כבר לא יודע מה לחשוב. בעבר 56 שקלים לפיתה נשמע לי כמו סכום יקר בטירוף, היום זה פשוט נשמע יקר בלי הטירוף, כי הטירוף הפך לנורמה. מה שעצוב הוא שהתרגלנו. זה כבר לא מוזר לאף אחד.

מנת העגל הייתה עמוסה. הם אוהבים להעניק אצל סמי. תהיתי אם הבשר טוב כמו שהוא נראה, ואפשר להגיד שכמעט. הוא מתובל היטב, נימוח ולא צמיגי, אלא שמשהו בכל זאת הרגיש חסר כדי להפוך אותה לשווארמה עילאית. הפיתה עצמה הייתה עננית וחזקה, אין טענות. בסך הכול מנה מהנה וטובה עם "אבל" קטן בצידה.

ההודו הוא סיפור אחר. באופן כללי גלגל זה נחשב לזן שווארמה פחות יוקרתי, העניין הוא שבסמי ההודו אפילו לא עומד ברף הבינוניות. לא היה ברור אם הבשר לא מוכן או שהמנה פשוט לא טעימה, דבר אחד כן זעק למרחקים: זה לא טוב.

• הסקר שיכניס לכם הטבות לכיס - תגידו לנו מה אתם באמת צריכים

יכול להיות שהגלגל תפס יום גרוע, האפשרות שביום אחר הוא יהיה טעים יותר תמיד קיימת, אבל חצי המנה הזו לא צלחה את המבחן. יש מקומות שמעמידים שווארמה ראויה לצד העגל, יש כאלה שעושים זאת בשביל המבחר. ההתרשמות הראשונית והיחידה שלי עד כה, היא שבסמי פחות משקיעים בהודו.

בסיכומו של עניין ושל גלגל, "סמי בכיכר" הוא מקום חביב שניתן להבין מדוע הפך למוסד ולסוג של סמל בעיר שצריכה להתנצל על הדימוי האפרורי שלה. העגל בהחלט ראוי לניסיון, במיוחד אם לא התכוונתם להצפין עד חיפה, על ההודו הייתי מוותר עד שיוכח אחרת. ומה לגבי השיפודים? אולי בביקור הבא נגלה.