קפה לנפש: המקום שבו מועסקות נשים על קצה הרצף הסיכוני

מה קורה כשבחורה צעירה מלוד יוצאת לחופשת לידה? היא מחפשת מקום נחמד לשבת בו, לשתות קפה, לפטפט עם חברה, קצת לצאת מהבית. לפני שנה, כשהילה סוויל (27) ילדה את בנה הבכור נבו, היא הסתובבה עם עגלת התינוק הלוך ושוב בעיר ולא מצאה כלום. "פשוט לא היה. יש בלוד כל מיני דברים שהם מותאמי תרבויות: למשל, בורקס הנשיא, שאם בא לך בורקס וקפה שחור - זה המקום בשבילך. אבל אם את רוצה משהו קצת יותר צעיר ונחמד, כמו שיש בירושלים ובתל אביב - תצטרכי לנסוע".

אז מה עושה בחורה צעירה ונמרצת שפשוט חייבת קפה? היא פותחת בית קפה. ובזכות העובדה שהילה היא עובדת סוציאלית שכל חייה מכוונים למטרות חברתיות, בית הקפה "לודה" שהשיקה לפני כמה שבועות עונה על צורך נוסף מלבד קפאין: מועסקים בו אנשים ונשים שצריכים חיזוק בעולם התעסוקה והם על קצה הרצף הסיכוני. תכף נבין מה זה אומר.

ריקי (22, שם בדוי), ילידת לוד, היא אחת מהנשים האלו. היא החלה לעבוד ב"לודה" מיום פתיחתו באוגוסט האחרון לאחר שהופנתה אליו על ידי העובדת הסוציאלית המלווה אותה בעמותת "מרחב הלב", המטפלת בנערות בסיכון. ריקי מעידה על עצמה שהיא סובלת מפוסט־טראומה וממאניה דפרסיה. כשביקשתי לדבר איתה - היא היתה עסוקה. היו הרבה לקוחות בבית הקפה והיא התרוצצה ביניהם, לוקחת הזמנות ומוציאה מנות, מפנה כלים ומקבלת תשלום. במבט מבחוץ היא נראתה כמו כל מלצרית אחרת, ורק הפסקות הסיגריה התכופות העידו על המתח שבו היא שרויה.

איך באה לביטוי ההתמודדות הנפשית שלך?

"בעיקר בכך שאני לא יודעת איך ייראה היום הבא - יום שחור או יום לבן, יום שמח או יום עצוב. יש ימים שאני קמה ואומרת לאלוהים 'מודה אני', ויש ימים שאני שואלת אותו למה קמתי בכלל. יש לי התקפי זעם, דיכאונות והתפרצויות של מצבי רוח קיצוניים. הפוסט־טראומה הורסת לי הכל - חברות, זוגיות, עבודה, לימודים, הכל. אני לא חיה באמת, אני פוגשת באנשים בדרך, אנשים מתחלפים בחיים שלי כי קשה להחזיק מעמד איתי. היו תקופות ששלטתי בזה עוד פחות. היום אני מתקדמת עם ההחלמה שלי, אני יותר בריאה ממה שהייתי. אבל עדיין יש לי לפעמים מה שנקרא 'ניתוקים'".

מה זה ניתוקים?

"זה מצב שבו את לא באמת במציאות, לא בעולם הזה. לפעמים את במקום טוב, ולפעמים זה מחזיר אותך אחורה למקום שהיית זרוקה עירומה איפשהו ברחוב".

וכשהיית זרוקה עירומה ברחוב, היתה לך משפחה שאספה אותך, שדאגה לך?

"המשפחה שלי תמיד הושיטה לי יד, אבל הם לא ידעו מה המצב שלי באמת ואני לא בטוחה שהם מודעים לו כיום. המצב לא היה גלוי, לא הייתי מספרת. רק כשהגעתי ל'מרחב הלב' התחלתי להיפתח ולספר, עד אז התמודדתי לבד".

הסיוט של ריקי התחיל כשהיתה בת שלוש: אביה, שהיה אלכוהוליסט ונרקומן, נהג להכות את אמה, שהיתה ישנה איתה באותה מיטה מתוך תקווה שכך האלימות נגדה תפחת. מאוחר יותר התגרשו ההורים, ואמה נאלצה לפרנס את ילדיה בעצמה. כשהיתה בת 15 נפטר סבה, וכדי להתמודד עם האבל היא השתכרה, ובחור שאיתו היתה בעבר במערכת יחסים ניצל את מצבה ואנס אותה.

"הייתי בתולה ומאוד שיכורה. לא ידעתי בכלל מה קורה. הבנתי שנאנסתי רק כשגיליתי שאני בהיריון", היא מספרת. הפעם השנייה היתה קשה הרבה יותר: ביום כיפור, כשהיא פיכחת לחלוטין מסמים ומאלכוהול בשל הצום, הגיע אותו אנס לבקש סליחה. "ואז הוא שוב אנס אותי, אבל הפעם 'על חי', בלי השפעה של שום דבר, בלי שום דבר שיטשטש.

"היו עוד הרבה טראומות קטנות שהצטברו. ואז הכרתי את אלה, העו"סית של 'מרחב הלב'. בזכותה הדברים שהרגשתי התחילו לקבל שמות והתחלתי להבין במה מדובר. הבנתי שתמיד היו לי ניתוקים וחרדות. וכשיש לי התקפי זעם זה לא בגלל סמים אלא בגלל משהו נפשי עמוק. בהתחלה הבנתי, נתתי לדברים שם, ואחר כך התחלתי לקבל את עצמי כמו שאני. שם התחיל הריפוי".

"מאירים את הרחוב"

ריקי אוהבת את העבודה ב"לודה" ואת מה שהמקום מוציא ממנה. "יש בי אהבה למטבח, זה עושה לי טוב. הילה, חנה ואוכל עושים לי טוב. אנשים - לא עושים לי טוב. אם העבודה הזאת בסך הכל לא היתה עושה לי טוב, לא הייתי פה. קשה לי לעבוד, קשה לי לקום בבוקר ולבוא. חוויתי פה בבית הקפה שני התקפי חרדה וניתוקים. אבל גם אם אני עוברת התקף חרדה, אני יוצאת לסיגריה וכוס מים קרים וחוזרת. זה עוזר לי להתגבר על החרדה.

"אני יודעת שיש לי אחריות, והאחריות הזאת מחזיקה אותי. היא טובה לי. בחיים לא החזקתי מעמד בעבודה חודש, וכאן אני מצליחה - בגלל הקונספט, בגלל הגישה, בגלל איך שהם עוטפים אותי פה. בבוקר הגעתי לא בטוב. בניגוד לבדרך כלל בכל עבודה אחרת, כאן נלחמים עלי. פה אומרים 'הכל טוב, תתעוררי על עצמך'. זה לא סתם".

הילה גדלה במודיעין במשפחה שומרת מצוות, והגן החברתי נזרע בה כבר בילדות. "אבא ואמא שלי הם אנשי נתינה. סבא שלי עיוור וסבתא שלי נכה, אז תמיד יש מישהו שצריך לעזור לו. זה מה שראינו בבית. למרות שסבא שלי עיוור, הוא הקים גמ"ח למשפחות נזקקות בירושלים.

"כשהייתי בכיתה ח' שמעתי שרוצים להקים סניף של 'כנפיים של קרמבו' במודיעין אבל יש בעיות כלכליות שמונעות את ההקמה. אז לקחתי חברה שלי והצעתי לה שנגייס יחד כסף לזה. כך ישבנו, שתי ילדות בכיתה ח', וחשבנו איך עושים הפנינג שיכניס כסף. אני זוכרת שחברים צחקו עלינו. בשורה התחתונה גייסנו 30 אלף שקלים. אחרי שבוע הגיעה אלינו היוזמת של 'כנפיים של קרמבו' ואמרה לנו שבזכותנו הוקם הסניף, והוא קיים עד היום".

היא למדה במכללת ספיר עבודה סוציאלית, במהלך הלימודים נישאה ועבדה בשדרות בבית הקפה "גוטה", המעסיק נוער בסיכון, מלווה אותם ועוזר להם להתגייס. בזמן לימודיה גרו בני הזוג בכפר סטודנטים של עמותת "איילים" במושב יכיני. משם עברו לכפר דומה בלוד.

"איילים זו עמותה החורטת על דגלה את השילוש יוזמים־חולמים־מגשימים ואשכרה מוכיחה את זה בכל פעם מחדש. כפרי העמותה נמצאים בעיקר בפריפריה הגיאוגרפית. בלוד יש כפר של העמותה כי זו פריפריה חברתית", היא מסבירה.

נחזור רגע לעניין הקפה. אז מה עושה בחורה וכו'? הולכת לעירייה ומתחילה לגשש. "שאלתי אותם למה אין כאן סניף של רשת בתי קפה כמו ארומה. הסבירו לי שבגלל שיש סטיגמות שליליות על העיר, רשתות לא לוקחות סיכון לפתוח כאן סניף משתי סיבות: הם לא בטוחים שזה יצליח, וחמור מזה - הם לא יודעים אם לא יפגעו להם בעסק".

באמצע השיחה, כאילו מתוך מחזה מהודק היטב, מגיעה אל השולחן שלנו בצעד נמרץ וזועם בעלת העסק השכן ומתחילה לצעוק על הילה. משהו בנוגע לאופניים שאחד הלקוחות או המלצרים השאיר ליד הפתח שלה. הילה מתאמצת לשמור על פאסון ולהרגיע אותה, להתנצל ולהבטיח שזה לא יקרה שוב, אבל היא רק מתחממת יותר, מעלה טונים.

כשבעלת העסק הזועמת הולכת, העיניים של הילה מתמלאות דמעות. "את רואה עם מה אני צריכה להתמודד? כשהגענו הנה, כל העסקים ברחוב שמחו לקראתנו. הספר המהמם כאן הציע לנו להתפרס גם על המדרכה מול העסק שלו, כולם בשיא הפרגון, חוץ ממנה. אבל זה חלק מהעניין כאן. ידעתי שיהיו אתגרים".

דודי אסייג ("הספר המהמם"), מהמספרה שליד הקפה, שומע את הצעקות ויוצא. הוא לודאי גאה, שפתח ברחוב מספרה כבר ב־1996. "זה מבורך מה שהם עשו פה, זה מאיר את הרחוב. הרבה חבר'ה איכותיים מגיעים הנה בזכות הקפה. כיף לראות את האנשים האלה פה. רק שימשיכו כך, רק לפרגן להם. כל הרחוב קיבל מראה אחר בזכותם וזה טוב לנו, לבעלי העסקים. אנחנו תומכים בהם מאוד, כי בעיר מעורבת צריך שיהיו גם דברים אחרים, לא רק רציחות, סמים ופשע.

"אני לא זוכר ב־30 השנים האחרונות מישהו שפתח כאן משהו שהחזיק מעמד. אני נותן את הנשמה פה בשביל להחזיק את המקום. אנשים באים בגללי, לא בגלל המקום, אפשר לומר שאפילו למרות המקום. ראש העיר תומך גם הוא, הוא ערני ומתעניין ושואל כל הזמן מה צריך. כבעל עסק שנמצא פה כבר הרבה זמן ברור לי שצריך רק לפרגן לבחורה הצעירה הזאת".

עם נגיעות פלורנטין

היופי של הילה נובע מתוכה. יש לה ביטחון עצמי שלא נובע רק מהיופי שלה או מחינוך טוב, אלא כזה שיש לצעירים אידיאליסטים שעדיין מאמינים בטוב. זו גם האמונה שהובילה אותה לאורית עופר, רכזת התרבות בעירייה, שבפניה הציגה את הרעיון לפתוח בית קפה חברתי. עופר היתה ספקנית. היא נכוותה פעמים רבות בעבר כשיוזמות כמו זאת של סוויל צמחו וקמלו פעם אחר פעם. ועדיין, משהו בהילה גרם לה להתגייס ולתת גם למיזם שלה הזדמנות. מי יודע, היא אמרה לעצמה, אולי הפעם זה יצליח.

הילה שמה את בנה הקטן בעגלה ויצאה לחרוש את העיר בחיפוש אחר מקום מוצלח לבית הקפה שלה, שכבר נרקם בדמיונה. היא התבייתה על רחוב גרטבול, שפעם היה מקום שוקק חיים והיום שוקק בעיקר דרי רחוב. אבל היא ראתה את הפוטנציאל של הרחוב הקטן ודמיינה בעיני רוחה את שכונת פלורנטין הטרנדית בתל אביב.

"פעם היו כאן עסקים פורחים, היום אין סיכוי שמישהו יעבור כאן סתם. הכאוס בין הערבים והיהודים כיבה את האזור. אני לא ממציאה משהו, אני רק מחזירה עטרה ליושנה", היא אומרת ומחייכת, ונראה שהחוויה הקשה עם השכנה כבר מאחוריה. כמעט.

בניגוד לזכיין של רשת גדולה שמונחת מבחוץ, הילה כבר הכירה את המורכבות של העיר על הקבוצות התרבותיות השונות שבה, והחלה לגייס שותפים מתוכן. "הבנתי מאורית שהעירייה תיקח את זה ברצינות רק אם אני אקח את זה ברצינות. בעיר גרים 120 סטודנטים מעמותת איילים. הצגתי בפניהם את הפרויקט והסברתי להם למה זה חשוב בעיניי - וכולם אהבו את הרעיון. העמותה העמידה לרשותי שירות לגיוס המונים, ובאמצעותו גייסנו 53 אלף שקלים להקמה ולשיפוץ.

"איילים גם מכסים את השכר שלי, כי אחרת לא אוכל להיות כאן, אני צריכה לפרנס את המשפחה שלי. במקביל נפגשתי עם מפעל הפיס, שתרמו לנו את כל הציוד לבית הקפה בשווי של כמה עשרות אלפי שקלים. אפילו רשת 'ארומה' תרמה לנו ציוד בנדיבות רבה, וגם 'אגרו קפה' המהממים מעמק האלה".

אבל הילה לא היתה צריכה רק ציוד או כסף, היא היתה צריכה ידע וניסיון. ואם לה אין ניסיון - היא תלמד מהניסיון של אחרים. "במשך שנה הסתובבתי ברחבי הארץ בעסקים חברתיים כדי ללמוד איך הם מתנהלים ומה עוזר להם להצליח. למשל, 'קפה שלווה' המעסיק אנשים עם מוגבלויות, אבל גם בתי קפה רגילים כמו 'גן סיפור' מגן סאקר בירושלים. מנהלים, יזמים ובעלים של המקומות האלה ישבו איתי ולימדו אותי הכל מההתחלה, מה עובד ומה לא עובד בתחום הזה. זאת באמת נדיבות של החיים. אנשים פתחו את הלב ואת הכיס כדי לעזור לנו".

אשפוזים כדבר שבשגרה

המקום מלא. אימהות בחופשת לידה מיניקות את הרכים שנולדו, זוגות ביום חופש לצד פגישות עסקיות. חנה פרסיקו, מנהלת המטבח, והילה מתרוצצות בין המטבח והשולחנות כי חלק מהבנות שהיו אמורות להתייצב למשמרת לא הגיעו היום. אחת עברה התקף בלילה, ושתיים אחרות פשוט לא עונות. זה אופייני. במקום מסוג זה אי אפשר לדעת מה יילד יום. "זה חלק מהעניין של להתמודד עם מתמודדות, זה מאתגר", אומרות שתיהן.

לקפה לודה אין מטרות רווח, והכסף שמשלמים הלקוחות נועד רק לצורך קיום המקום. זה מתבטא גם במחירים הנמוכים שבתפריט החמוד. כך למשל, הכריכים היצירתיים שמוגשים בלחם מחמצת, בבייגל או בקרואסון עולים רק 36 שקלים.

חנה (26) בדיוק מכינה בייגל כזה. היא מורחת פסטו, מפזרת גבינה. את הילה הכירה בגלגול הקודם שלה, כשגרו יחד במושב יכיני ליד שדרות. פרסיקו חברה בעמותת "גוונים", העובדת עם מתמודדי נפש ומפעילה גם היא בית קפה ואולם אירועים המעסיקים אנשים על הרצף הסיכוני.

"מאוד מאתגר לעבוד עם מתמודדות. יש בזה הרבה קשיים אבל גם הרבה סיפוק. יש קושי יומיומי כי לפעמים הבנות מבריזות, למשל היום. אבל גם כשהן מגיעות זה מאתגר: הן חוות שינויים קיצוניים במצבי הרוח, שיכולים להוביל לצעקות נוראיות רגע אחד, וחצי שעה אחר כך - חיבוק. זה מערער. אבל בסוף יש קשר טוב איתן, זה קשר שנבנה, וזה שווה את זה", היא אומרת תוך כדי סידור פלפלים על הבייגל, בדרך לעוד לקוח מרוצה. 

הנשים והנערות שנמצאות על קצה הרצף הסיכוני למעשה נמצאות בסיכון ובו־בזמן מתמודדות עם מצב נפשי קשה. מצב זה הוא לפעמים תוצאה של חוויות טראומטיות שעברו, אשר יכולות לגרום לפגיעה בזהות העצמית ובדימוי העצמי ולקשיים נוספים.

הילה: "רובן לא סיימו צבא - אם בכלל התגייסו - ואין להן ניסיון תעסוקתי בשום דבר, כי הן נכנסות לאשפוזים או יוצאות מהם, הן עברו מציאות חיים מאוד קשה. יש כאלה שיש קשר ביניהן לבין ההורים וכאלה שאין בכלל, ויש כאלה שאפילו מסתובבות ברחוב".

כשמדובר בלוד, קשה להתעלם מהפרעות שאירעו בעיר בחודש מאי בשנה שעברה, במהלך מבצע שומר החומות. כשאני שואלת את הילה אם יש חיכוך עם האוכלוסייה הערבית - עיניה מוארות במפתיע. האופטימיות שלה גורמת לה לשמוע את השאלה דווקא באופן חיובי.

"חד־משמעית. מגיעות לכאן נשים ערביות עם הילדים שלהן, מעלות תמונות לאינסטגרם ומספרות לחברות שלהן על המקום. מה שהכי מדהים הוא שהן יושבות ליד גברים אתיופים, כאלה שהגיעו מתרבות של קפה. יש כאן מפגש אמיתי, וזה מה שרציתי: לודאים מקוריים מכל הרקעים והתרבויות נהנים מקפה טוב, מאווירה טובה, וחוזרים. יש גם דרי רחוב שאנחנו לפעמים נותנים להם איזה סנדוויץ' טעים כתרומה, שגם הם מוצאים במקום הזה את הטוב".

מורן אופיר־זוסמן יושבת על הספות הנמוכות הנוחות של קפה לודה ומפטפטת עם חברות. כולן בחופשת לידה, התינוקות ישנים בעגלות לצידן. רגע נדיר. "אנחנו גרים בלוד כבר שנתיים וחצי, ותמיד היה פה מחסור בבתי קפה נחמדים, במקום לשבת. עד שזה נפתח היינו צריכים לנסוע למודיעין, לרחובות או לרמלה. מאז שנפתח המקום הזה הייתי בו כבר שלוש פעמים. זה המקום היחיד שאליו אני יכולה ללכת עם העגלה כשאני בלי רכב.

"יש פה הרבה צעירים ונחמד פה. האמת היא שאם לא הייתי יודעת מראש שהבנות האלה מתמודדות עם מה שעובר עליהן, לא הייתי שמה לב. באינטראקציה הבסיסית איתן הכל רגיל, אבל עוד לא יצא לי לדבר עם אף אחת מהן לעומק".

יעל פרנקל, שיושבת לידה, שמחה שסוף־סוף יש מקום לצאת אליו בלוד שאינו מבוסס בירה ושש־בש. "פתאום פה זה מרגיש לי כמו לצאת בירושלים. זה מקום ברמה, הקפה טעים והתפריט מעניין. בקיצור - כיף".

תעסוקה - ומעטפת טיפולית

הילה מדגישה שכמעסיקה הקפידה שלא לנבור בסיפורים של הבנות שעובדות ב"לודה" כאשר פתחה את המקום: "אחד הדברים המדהימים שקורים בקפה הוא שרק תוך כדי עבודה אנחנו לומדים להכיר אותן. כשהן מגיעות אלינו אני לא שואלת אותן מה סיפור החיים שלהן ועל פי זה מקבלת אותן לעבודה. אני רואה את עצמי כמעסיקה שמעוניינת לתת תעסוקה מותאמת צרכים לנערות האלו, כדי לייצר להן את השורה הראשונה בקורות החיים, לתת להן כיוון חדש ונוסף להתקדם ולהתפתח.

"התוכנית היא לעזור להן להצליח לצאת לשוק העבודה, לרכוש ניסיון אמיתי, מוגן ומותאם צרכים, להעלות את הביטחון העצמי שלהן, את תחושת השייכות שלהן. אלה בנות שאם הן לא יעבדו אצלנו הן יישבו בבית, שם סף הדיכאון עולה, סף החרדה עולה, וזה לא מיטיב איתן.

"במקביל, עכשיו אנחנו מחפשים מלגות לסטודנטים, שיעבדו כאן כמו שאני עבדתי בקפה גוטה בשדרות. אם נצליח, הנערות האלה יעבדו לצד אנשים שיש להם אלטרנטיבות בחיים, מה שייתן להן תקווה והשראה. המפגש הזה יפרה את שני הצדדים. אני מקווה שצוות העובדים עצמו יהפוך לקבוצה מגוונת שתעבור תהליך משמעותי יחד".

הנשים המועסקות בקפה לודה מקבלות מ"מרחב הלב" משכורת לשלושה חודשים. במקביל, מנסה הילה לגייס ספונסרים נוספים כדי שהמיזם יוכל להימשך.

"אני לא עושה פה מיליונים, אני לא קמה לעבוד בשביל הכסף", מסבירה ריקי. "אנשים אומרים לי 'מה, את פראיירית?'. לא, אני לא פראיירית. מה שזה עושה לי בפנים שווה לי גם אם אעשה את זה בהתנדבות. אני יודעת שגם אם התקציב ייגמר עוד מעט, כמו שהם אומרים, אמשיך להתנדב פה כי זאת מעטפת טיפולית שעוזרת לי".

הילה: "חלק מתפקידי כמנהלת זה גיוס תרומות, שותפים וכו'. זה מרגש אותי בטירוף, כי מספיק שהם יעבדו כאן שנה כדי שיוכלו לצאת לאוויר העולם. אבל שלושה חודשים זה לא מספיק לכלום".

הילה מספרת שמבחינת עמותת איילים, "לודה" הוא מודל שיש לשכפל בכל הארץ, ולהפוך לרשת של תעסוקה נתמכת שתוכל לספק מקום תרבות צעיר ורענן בפריפריה החברתית והגיאוגרפית. "למעסיקים רגילים לא תמיד יש סבלנות להתמודד עם מישהי שעברה התקף פסיכוטי ובגלל זה לא מגיעה למחרת בבוקר למשמרת, או לכזאת שחווה חרדות וצריכה לצאת ליותר הפסקות סיגריה באמצע העבודה. אבל אנחנו מבינות אותן ויצרנו מודל של עבודה־מנוחה־עבודה־מנוחה כדי לעזור להן להמשיך לתפקד.

"כעו"סית, יש לי הכלים לעזור להן. אנחנו בונות תוכנית אישית עם מטרות ויעדים כדי שיוכלו להתקדם; מצד שני, אנחנו דורשות מהן תפוקת עבודה גבוהה, לא מוותרות ולא מרחמות. אנחנו מאמינות בהן, ומשום כך יש לנו דרישות גבוהות וציפיות להגיע ליעדים. זה קצת כמו לגדל ילד".