גם בשנת תשפ"ו המציאות הישראלית לא בדיוק סיפקה חומר לאסקפיזם, והטלוויזיה המקומית מצאה את עצמה שוב מתלבטת אם לברוח ממנה או להסתכל לה ישר בעיניים. היא עשתה גם וגם: החזירה משפחה שכבר חשבנו שנפרדנו ממנה, גילתה יוצרות וקולות חדשים, המשיכה לפרק את המשפחה הישראלית לגורמים, מצאה נחמה בקומדיה, במוזיקה ובכדורגל, ולפעמים פשוט השתגעה.
כאן 11 שוב שלט ברשימה, אבל השנה הטובה הזאת לא הייתה שייכת לגוף שידור אחד או לז'אנר מסוים. מדוקו מוזיקלי ועד קומדיה מטורללת, מדרמה משפחתית ועד קאמבק שהפך לאירוע תרבותי, אלה הסדרות הישראליות שעשו את תשפ"ו.
מדרגים: ניר וולף, מיטל קויפמן, עידו ישעיהו, רון רייטן, מאיה כהן.
10. זהב שחור: סיפורו של ההיפ הופ הישראלי (כאן 11)
עוד לפני שעלתה, "זהב שחור" כבר הצליחה לעצבן ראפרים שנשארו מחוץ לסיפור. ככל שהעונה התקדמה נוספו טענות, ויכוחים וחשבונות על מי היה שם קודם ומי נמחק מההיסטוריה. אבל אולי זו דווקא ההוכחה הטובה ביותר לכך שהגיע הזמן לסדרה הזאת. ההיפ הופ הישראלי כבר מזמן אינו ילד שוליים שמתחנן שיכניסו אותו למועדון. יש לו ארבעה עשורים של היסטוריה, אגו, פוליטיקה, יריבויות וכוכבים, ועכשיו גם רבים על הקאנון שלו.
והוויכוחים לא שינו את השורה התחתונה: "זהב שחור" הייתה סדרה מצוינת. במקום להסתפק בארכיון ובראשים מדברים, היוצרים רום אטיק ואמרי דקל קדוש עטפו כל תקופה ברעיונות ויזואליים, משחקים ז'אנריים והמון חוצפה. סדרת מוזיקה שהבינה שהיפ הופ לא רק צריך להישמע אחרת, הוא גם צריך להיראות אחרת. עד הפרק האחרון, כשהז'אנר כבר הפך משוליים לפסקול ישראלי, היה ברור שמדובר לא רק בסיפור של מוזיקה שהתבגרה, אלא של תרבות שלמה שניצחה.
9. מלכת השכונה (כאן 11) + תוצרת בית (יס, סטינג ופרטנר טיוי)
אין כמעט שום דבר זוהר ב"מלכת השכונה". בני יהודה מפסידה, מאמנים נזרקים, מנהלים צורחים, אוהדים מתעמתים והשחקנים רק רוצים לעבור עוד שבוע בלי להתבזות. איכשהו, מתוך כל הכישלון הזה נולדה אחת מסדרות הדוקו הכי אנושיות של השנה. כי "מלכת השכונה" מעולם לא באמת הייתה על כדורגל. בני יהודה הייתה רק הדרך להיכנס לשכונת התקווה ולפגוש אנשים שנאחזים במועדון מפואר שירד מגדולתו, ובעיקר בעולם ישן שהולך ונעלם סביבם.
יש בה רגעים כל כך אבסורדיים שקשה להאמין שלא נכתבו מראש, אבל גם צער, חום והמון אמת. במיטבה היא הזכירה מדוע "בית שאן - סרט מלחמה" נשאר בזיכרון כל כך הרבה שנים: לפעמים בשביל לספר מקום שלם צריך בסך הכל להציב מצלמה ליד קבוצת כדורגל ולחכות שהחיים יעשו את העבודה.
"תוצרת בית", לעומתה, היא דרמה עלילתית עם ששון גבאי, עידו קציר, אדם גבאי וקאסט עמוס בפרצופים מוכרים. ובכל זאת, בתום שבעת הפרקים, מי שיצא ממנה עם השלל היה שאדי מרעי. בתפקיד שהיה יכול להידרדר בקלות לעוד קלישאה של בן למשפחת פשע ערבית, מרעי בנה דמות מצחיקה, מסוכנת, רגישה ומלאת סתירות, ופשוט גנב את הסדרה. זה לא דבר קטן כשמי שעומד לידך הוא ששון גבאי. "תוצרת בית" הייתה סדרה טובה גם בלעדיו, אבל בזכותו היא הפכה לכזו שנחקקת בזיכרון. ההצלחה הספיקה גם כדי שיס תזמין ממנה עונה שנייה.
לביקורת המלאה על "מלכת השכונה"
8. הורסת (הוט)
שש שנים אחרי "מטומטמת", בת חן סבג חזרה לטלוויזיה, והפעם היה ברור שהזמן עשה לה טוב. אם היצירה הקודמת שלה התפזרה לעיתים יחד עם כל הכישרון המתפרץ שבה, "הורסת" כבר הגיעה מהודקת, בטוחה בעצמה ובלי צורך להוכיח בכל סצנה כמה היא משוגעת. סבג ערבבה תעלומת מוות, משפחה רעילה, קללה, אימה וקומדיה, זרקה את הכל לאשקלון והצליחה לגרום לקוקטייל המוזר הזה לעבוד.
קרן מור הייתה נהדרת, סביבן התרוצצה משפחה שכל אחת מחברותיה מחופפת בדרכה, ומתחת לכל הטירוף הסתתרה סדרה נשית מאוד על אמהות, בנות והמטענים שעוברים ביניהן. אפילו עינת שרוף ובורקס הצליחו לספק בדרך רגע שנכנס מיד לפנתיאון. "הורסת" לא הייתה סתם הקאמבק של סבג. היא הייתה הוכחה שיוצרת יכולה להיעלם לכמה שנים ולחזור כשהיא טובה יותר, חדה יותר ובעיקר יודעת בדיוק איזו סדרה היא רוצה לעשות.
7. יקומות (כאן 11)
יש סדרות שקל להסביר למה הן טובות, ויש את "יקומות". רועי כפרי וגון בן ארי קיבלו מהתאגיד חופש יצירתי כמעט מוחלט וניצלו אותו כדי לעשות מה שבא להם: מערכונים שמתחברים זה לזה, נונסנס, מסרים סמויים, שטויות מוחלטות ופאנצ'ים שדורשים לפעמים צפייה שנייה כדי להבין מה לעזאזל קרה עכשיו. חצי מהצופים כנראה חשבו שמישהו איבד את זה. החצי השני הרגיש שהוא צופה במשהו שלא היה כאן קודם.
עם אסי כהן כמלאך המוות, אלון אבוטבול ויעל אבקסיס מגלמים את עצמם ושלל כוכבים שנכנסו ברצון לתוך הראש של כפרי, "יקומות" הייתה יכולה לקרוס תחת משקל הציפיות והיומרה. במקום זה היא הפכה לאחת הקומדיות הכי מקוריות שנעשו כאן. לא סדרה לכולם, וטוב שכך. טלוויזיה נועזת באמת לא אמורה לבדוק כל חמש דקות אם כולם עדיין איתה.
6. קורין אלאל: סיבוב פרידה (יס, סטינג ופרטנר טיוי)
קורין אלאל ידעה שהסוף מתקרב, ולכן קשה לצפות ב"סיבוב פרידה" כמו בעוד דוקו מוזיקלי. בשלושת הפרקים היא עולה לבמות בשארית כוחותיה, חוזרת לאהבות ולפצעים ישנים, פוגשת את אורנה בנאי ויהודית רביץ ומדברת בלי הרבה מסננים על הצלחות, כישלונות, פחדים ומשפחה. התוצאה מרגישה פחות כמו סיכום קריירה ויותר כמו ירושה שהיא הספיקה לערוך בעצמה.
באופן כמעט אירוני, דווקא כשניסו לקדם את הסדרה באמצעות החשיפה של אלאל על האונס שחוותה בידי פסיכולוג שאליו נשלחה בניסיון "לרפא" אותה מהיותה לסבית, התברר עד כמה הכותרת הסנסציונית מפספסת את הסדרה עצמה. הכוח של "סיבוב פרידה" נמצא בדיוק במקום ההפוך: באינטימיות, בכנות ובאישה מיוחדת שמנסה להשאיר אחריה משהו מדויק יותר מכותרת. אם היה צריך לבחור השנה יצירה אחת שתסביר לדורות הבאים מי הייתה קורין אלאל ולמה היא הייתה כל כך חד פעמית, זו הסדרה.
לביקורת המלאה על "קורין אלאל: סיבוב פרידה"
5. מקום שמח (כאן 11)
ורד של נועה קולר יכולה להוציא אדם מדעתו. היא מתלוננת, פוגעת, מתחרטת, משתוקקת לברוח מהחיים שלה ואז נבהלת כשנפתחת בפניה הדלת. היא רוצה ריגושים, רוצה שקט, רוצה לבגוד ולא באמת מסוגלת, ובדרך מצליחה להפוך גם טיפול באמה החולה לפרק נוסף במשבר שלה. ובכל זאת, אי אפשר להפסיק להסתכל עליה. כי אצל קולר, גם כשהדמות בלתי נסבלת, היא תמיד נראית אמיתית.
וזה היה הסוד של "מקום שמח". קולר ורם נהרי עטפו משבר גיל 40 בסדרה מלאה מחלות, מוות, זוגיות עייפה וחיפוש עצמי, ותיקי דיין סיפקה כמה מהרגעים הטובים של העונה. איכשהו, כל הדיכאון הזה הפך לקונצנזוס, הוליד אינספור שיחות, פרודיה ב"ארץ נהדרת" וחידוש מהיר לעונה שנייה. אולי משום שבשנת תשפ"ו, אחרי כל מה שעבר כאן, מקום שבו עצוב לכולם אבל עדיין מחפשים סיבה להמשיך לחיות נשמע לנו דווקא די שמח.
4. כל האימהות משקרות (כאן 11)
פעם אמהות בטלוויזיה היו מבשלות, מכבסות, מחבקות ומצליחות איכשהו להחזיק בית בלי לרצות לברוח ממנו. "כל האימהות משקרות" לקחה את המודל הזה, זרקה אותו לפח ושלחה את מאיה מרון לשחק כדורשת. אלי שלה היא אמא יחידנית, מסוגרת ושבורה שלא ממש מתאמצת להסתיר את זה, ומולה ניצבת דינה של אגם רודברג, שנראית מבחוץ כמו האישה שהצליחה לעשות הכל נכון, אבל למעשה מוחקת את עצמה כדי לרצות את כולם.
הסדרה לא הייתה אחידה לגמרי, אבל כשהיא פגעה היא פגעה חזק, ובעיקר נהנתה מאנסמבל נשי משובח. רודברג סיפקה את אחת מתצוגות המשחק המרשימות של השנה, מרון הזכירה איזה כוח יש בה, וגם בת אל מוסרי, דיאנה גולבי והיתר קיבלו מקום להתפרק, לטעות ולהיות לא נעימות בלי להתנצל. הכדורשת הייתה רק התירוץ. המשחק האמיתי היה נגד כל השקרים שנשים מספרות לעצמן כדי להחזיק משפחה, זוגיות וחיים שלמים באוויר.
לביקורת המלאה על "כל האימהות משקרות"
3. הפשוטע (כאן 11)
לקחת דמות שנולדה כפוסטים ורפרנסים ברשת ולהפוך אותה לסדרת טלוויזיה היה רעיון שיכול היה להיגמר באסון מביך. במקום זה, בר אלמליח, אושרית סרוסי, חן רוטמן והבמאי דן מסר בנו קומדיה ממזרית, מטורללת מודעת לעצמה, מלאת השראה ומאוד מאוד מצחיקה, שהבינה בדיוק מי הקהל שלה ולא בזבזה זמן בניסיון להסביר את הבדיחות למי שלא בעניינים.
אושרית סרוסי הפכה את בצי מאופקים להרבה יותר מקריקטורה, והסדרה חגגה בלי בושה טראש, פופ ישראלי, נוסטלגיה, ריאליטי, סלבריטאים וכל פיסת תרבות שהאינטרנט כבר לעס והפך למם. עד סוף הקיץ היא כבר צברה מיליוני צפיות בפלטפורמות התאגיד, ובתחילת ספטמבר כאן כבר הכריז על עונה נוספת. "הפשוטע" לא ניסתה להיות קומדיה לכולם. היא דיברה בשפה של דור מסוים, במהירות שלו ועם כל השריטות שלו, והדור הזה הבין אותה מצוין.
2. בודקת (יס, סטינג ופרטנר טיוי)
גיתית פישר נכנסה ל"בודקת" כמי שרוב הקהל עדיין זיהה קודם כל עם הפאה הבלונדינית, הדיבור המגוחך והקומדיה החתרנית, ויצאה ממנה כיוצרת בחסד. הסיפור היה קטן לכאורה: בודקת ביטחונית בנתב"ג, בת 33, שחיה עם אבא שלה ונאלצת באיחור לפרק את כל מה שחשבה שהיא יודעת על הבית שבו גדלה ועל עצמה. אבל מתוך הסיפור הקטן הזה צמח מסע עצוב, מצחיק וכואב על התבגרות מאוחרת, משפחה והצורך האנושי להיאחז בסיפורים גם כשהם כבר לא עושים לנו טוב.
הכתיבה הייתה נהדרת, צחי גראד ושרית וינו אלעד סיפקו הופעות שראויות לפנתיאון, ובפרקי הסיום הכל התחבר למהלך שלם ומרגש בלי להפוך לסכריני. "בודקת" הוכיחה שפישר היא הרבה יותר מקומיקאית מצוינת: היא יוצרת עמוקה, רגישה ובשלה, שהצליחה לקחת חומרים אישיים מאוד ולהפוך אותם לסיפור אוניברסלי. אחת הסדרות הטובות והרגישות שנעשו כאן בשנים האחרונות, ובקלות אחת הטובות של תשפ"ו.
1. זגורי אימפריה (הוט ונקסט טיוי)
עשר שנים חיכינו למשפחת זגורי, וכשהיא סוף סוף חזרה התברר שלא רק היא השתנתה. המדינה שאליה שבה הייתה מפולגת יותר, כועסת יותר ומדממת יותר, ומאור זגורי לקח את כל זה והכניס הביתה. דתיים לאומיים, אשכנזים תל אביבים, מזרחים שמאלנים, צרפתים, ביבי, 7 באוקטובר, אמונה, קיפוח וכבוד.
כל פצע פתוח בחברה הישראלית קיבל מקום סביב השולחן, והקאמבק שהיה יכול להסתיים בנוסטלגיה עצלה הפך לעונה הכי בוגרת, עמוקה, אמנותית ושאפתנית של "זגורי אימפריה". כזו שלא פחדה להכעיס את הקהל שלה ולהפסיק להיות הסדרה הקלילה שהוא זכר. הדרך הטובה ביותר לדבר על ישראל של 2026, מתברר, היא עדיין לצעוק עליה מתוך דירת עמידר בבאר שבע.
עונת ההמשך לא הייתה רק מצוינת אלא מופת של טלוויזיה. למעשה, בסיכומה כתבנו כאן שזו עשויה להיות העונה הכי טובה של סדרה שנעשתה אי פעם בישראל. ואם כך, אין לה אלא להתנוסס בגאון בראש דירוג סדרות השנה העבריות של שנת תשפ"ו.
לביקורת המלאה על "זגורי אימפריה"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו