ה"חמאם" די בנאלית, אך דבר אחד מבדיל אותה מסדרות צבאיות אחרות

החמאם - פרק הבכורה | כאן 11, 21:30

על גבעה נידחת, בין אדמות טרשים וצילייה, מתרחשים מרבית סיפורי הצבא של מדינת ישראל. לפעמים זו גבעת חלפון, בפעם אחרת זאת הגבעה של הבופור. התרבות הישראלית מאוהבת במעשיות על צבא, בסדרות בחאקי ובמלחמות מתוסרטות. כאילו אין לנו מספיק מזה בחיי היום־יום. ואז, כשמביטים פנימה בין חלפון לבופור, בין פאודה ליוסי וג'אגר, מגלים כי בדרך כלל אפשר לקטלג את היצירות הללו לשלושה סוגי גיבורים: לוחמים נועזים ומורעלים, חיילים חרמנים ומשועממים או ג׳ובניקים שמחפשים משמעות.

כל ההקדמה המיותרת הנ״ל נועדה להציג את ״החמאם״ - סדרת צבא בת שישה פרקים, שעלתה הערב (ראשון) בכאן 11. היא מתרחשת על גבעה בבקעת הירדן, בלוקיישן מבודד ומקולל, ומתארת קבוצת חיילים נועזים וחרמנים, המחפשים משמעות כלשהי לאירועים טרגיים ודי שגרתיים שקורים להם בזה אחר זה. בתוך העלילה המעורפלת הזו בולטות שתי דמויות מנוגדות - גיבורי הפרשה.

במרכז נמצא שאול, המפקד הקשוח והקולני של המחלקה. הוא מתקשה להפגין אומץ ומשוכנע שלא מעריכים אותו ולא אוהבים אותו. סגנו, הסמל דודי, הוא ההפך המוחלט ממנו. מנהיג טבעי, אדם ביישן ורגיש, נגן מפוחית שמבולבל מינית. לאט־לאט הם הופכים מאחים לנשק לסוג של יריבים ונאבקים ביניהם על שליטה ואהבה. ואם עד עכשיו לא הבנתם, אז כדי להעצים את הפאתוס רק אציין כי הדמויות של שאול ודודי אמורות בעצם לייצג את הסיפור המקראי על שאול ודוד.

האם האלגוריה למלכי ישראל אמורה להספיק כדי להרים את ״החמאם״? כי בתכלס, סדרת הדרמה החדשה מתברברת במבוך של שגרה צבאית בנאלית - שמירות ובקת״בים, מאבקי כוח ואגו, שיחות סרק על בנות ועיסוק אובססיבי באלמנטים הומו־ארוטיים. שזה ממש כמו שירות צבאי רגיל, אבל בגרסת הטלוויזיה. אף שנעשה ניסיון לאמץ סיפור תנ״כי ולמקם אותו במציאות של ימינו - התוצאה המפוזרת והמשעממת תעשה עוול לשאול ודוד המקוריים.

למעשה, ״החמאם״ לא מספיק מפחידה כדי להיות סדרת אימה מותחת, לא מספיק מסתורית או על־טבעית בשביל להיות סדרת מד״ב מדוברת, לא מספיק מיליטנטית כדי להיות סדרת צבא קלאסית, ובטח לא עמוקה מספיק כדי לאפשר לשחקנים כמו דניאל גד ועונג אפרון לפרוח.

מתחת לחרטוט על שאול, דוד, יהונתן, מיכל ועוד השוואות ומטאפורות זורמת עלילה בינונית על גברים מתבגרים, שמדברים בדיאלוגים ריקים וסוגדים לאגו. סדרה על כלום צה״לי שלא ברור מה התועלת שבה, ויחד עם זה מוגשת בפאתוס גדול שכאילו מחייב את כולם להצדיע בחזרה.

מוצב מטורלל בשום מקום, חרמנות יתר, מפקד המאבד את שפיותו וסגן שמתעלה עליו - הרבה יותר מאסוציאציות לתנ״ך, לי הסיפור דווקא הזכיר אלמנטים של ״גבעת חלפון אינה עונה״. אין מה לעשות - איכשהו, בסוף של כל סדרת צבא בעברית יושב ערבי עם נרגילה ותסריטאי שכותב עוד מאותו דבר. והרי מלחמות ישנן בשפע, וצרות פה - לא חסר, אז בין טיל לבין רקטה תנו לתפוס רילקס בצל, ולפחות תביאו לנו טלוויזיה טובה.