הרגע הכי עצוב בפרק הבכורה של "מקום שמח" היה זה שבו הדמויות הראשיות מתאמצות לשכב. היא נועה קולר, הוא אביהו פנחסוב. בסדרה הם מגלמים זוג נשוי שזורם למיטה בחוסר חשק. התאורה מתעמעמת, פנחסוב גוהר מעל קולר ומוציא מגרונו קולות של טרקטור.
הוא פושט חולצתו וחושף גוף שעיר ושמנמן. ואז, נדבק לצווארה, מושך את חולצתה עד קו החזייה וממשיך לנוע ללא קצב. הצילום מצטמצם לפלג גופם העליון. היא מגלגלת עיניים וממלמלת "אוקיי, מאמי", שניהם נאנחים בזיוף, מתעשתים ועוצרים את האקט.
לאחר דיאלוג מסכם, היא מנסה שוב - אך הוא הודף אותה. היא מרפררת לסצנת אונס מ"מציצים" ("יבוא לך, דינה"), והוא נכבה ונרדם. בבוקר היא מעירה אותו בנשיקה ובניסיון שלישי. הוא מפליץ וזה נגמר. ז'ה טם.
שום דבר לא מחרמן בסצנות סקס של סדרות ישראליות. להפך, היוצרים מתאמצים למחוק מהן כל רמז לתשוקה, לסקסיות, לעירום, להנאה. כשנותנים מין בעברית, אין צורך להרחיק ילדים מהמסך. התוכן לא יפתה אותם ליצר הרע, אלא רק יוריד להם מסקס לתמיד.
העליבות המינית מלווה את התרבות המקומית מאז ומעולם. כאילו, השלישייה של "דיזנגוף 99" היתה פסגת הסצנות הארוטיות ומאז הפכנו לשמרנים יותר ויותר. תמיד בלוקיישן אפל או סליזי, בצילום שלא חושף טפח, עם דיאלוגים נקיים ותנוחות מוסתרות תחת שמיכה. כמו טלוויזיה בפיקוח משטרת הצניעות.
רוצה לומר, סקס פתטי לא מייחד את הקומדיה הקודרת והמוצלחת שיצרו נועה קולר ורם נהרי (מאתמול בכאן 11) ובכלל עוסקת במוות, במשמעות החיים ובזוגיות.
הסקס הגרוע של קולר ופנחסוב נועד לתאר נישואים כושלים ולהציג עליבות במלוא תפארתה. "אנחנו שני שמנים שלא מזדיינים", היא תטיח בו בפרק הבא. אבל, למעשה זהו סימפטום שמייצג את יחסה של התרבות הישראלית לסקס. או במילותיה של יונה וולך: רומזים לנו שיש סקס אחר, טוב שמישהו יודע על זה.
האמירה "אתפשט רק אם יהיה הכרח תסריטאי" הפכה למהות הסקס העברי בטלוויזיה. מכניסים סקס בתנאי שהוא מקדם אלמנט אחר הקשור לדמויות או לסיפור. זה לא סקס בשביל הכיף, אלא סקס לצורך מטרה. דוחפים לנו מוות, אלימות וכאב בלי למצמץ, אבל סקס? מחביאים תחת שמיכה. בקיצור: טלוויזיה, לכי להזדיין.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו