היחידים שפוגעים פחות מהאיראנים בשבוע האחרון הם הפרשנים הישראלים במהדורות החדשות השונות. קשה להאשים אותם - כמי שיושב לפעמים באולפנים, הסיכוי שלך ליפול גדל ככל שהדקות ממשיכות. אי אפשר להחזיק שידור של שלוש שעות מבלי להתחיל לדבר שטויות. היחידים שלא נופלים הם המבזקנים שמקריאים מה שנכתב מראש. אין הפתעות למזלם.
הפרשנים, ובמיוחד הפרשנים הצבאיים, הם קורבן של השיטה. אנחנו יושבים שעות על גבי שעות מול המסך והם צריכים לספק לנו את הסחורה, אז מגיע השלב שמתחילות השטויות. אם הרייטינג היה יורד, אולי האחריות הייתה גדלה. אבל את המפלצת הזאת צריך להאכיל כל הזמן, גם במחיר הצהרות כמו "בטוח שלא תהיה תקיפה באיראן" או לחילופין "ביבי נופל בבחירות הבאות".
זהו עידן שקשה להיות בו פרשן צבאי ואיש תקשורת בכלל. בטוויטר זוכרים מה אמרת לפני שבוע, בפייסבוק מזכירים מה אמרת לפני חודש. בשל העובדה שתשעים אחוז מהפרשנים הצבאיים מזוהים עם הצד השמאלי במפה, הם גם נחלו כישלון גורף בכך שצידדו בצבא והלכו נגד ראש הממשלה.
מאידך, הליכתם של הפרשנים הימניים בכל הכוח ולגבות כל החלטה של הממשלה - טיפשית ככל שתהיה - לא מאפשרת להם להשמיע ביקורת כנגד הממשלה ובכך להגיע לקהלים חדשים. לראייה, תוכניות הדגל של ערוץ 14 לדוגמה קורסות ברייטינג אל מול משדרים מטופשים כמו "האח הגדול".
הזיכרון שלנו קצר. היום אין להם מושג, מחר מזמינים אותם לאיזו שבת תרבות בבית אבות ומוחאים להם כפיים. השאלה היא אם אנחנו לא בפתחו של משבר אמון עמוק יותר בין התקשורת - ובמיוחד הפרשנים הצבאיים והפוליטיים - לבין אמון הציבור. השעות הארוכות של השידורים יכולות להפוך לחרב פיפיות שממנה לתקשורת המקומית יהיה קשה מאוד להשתקם.
