איך אני שונא שידורי חג. מדובר בבית קברות של טלוויזיה. כאילו מכריחים אותנו לצאת מהבית או לנדוד לנטפליקס. בכל פעם מחדש, מייד כשנכנס חג - נוהגים לסגור את האולפנים, לשלוח את הטאלנטים לחופשה, ולשלוף מהמחסן המאובק מבחר תוכניות מוקלטות וכמה מבזקנים חסרי ניסיון שיעדכנו כשצריך. בצאת החג "נותנים חדשות", ומסיימים אותן בכתבת צבע על פקקים באתרי הנופש, בשמורות הטבע ובפארקים הלאומיים. עד שמחת תורה - זו היתה השגרה שלנו.
היום היה רותח בצפון, אבל לא שידרו בחדשות כתבה על נפנוף מנגלים בפארק. למען האמת, מהבוקר ועד 17:00 בערב לא נתנו כלום. אחרי שמונה חודשים, אפשר לומר שהתחילו לחסוך עלינו. הרי להחזיק אולפן מבוקר ועד לילה, עם עמדות שידור בשטח, מפיקים וצלמים ומרואיינים - זה משהו שעולה המון כסף (ללא תמורה ברייטינג). לפיכך, הפעם העדיפו הערוצים להתרכז בשידור חוזר של ריאליטי, ובמבזקים מדי שעה כדי לעדכן על 200 שיגורים מלבנון אל צפון המדינה. בקיץ הזה תלבשו לבן ושרוף.
"טעות תעלה לכם במחיר שאתם לא מדמיינים", הבטיח נתניהו לנסראללה עוד בנובמבר. "אם תשמעו שתקפנו בביירות - סימן שחיזבאללה חצה את הקו האדום", הכריז בזמנו גלנט. מאז כולם מחפשים קו אדום, ועד שלא יימצא אחד - כנראה אין מה לדווח.
בשעה 17:00 התיישבה עדי זריפי בחולצת חג לבנה באולפן של 12, וסוף־סוף פתחה שידור רציף. היא שאלה את יושבי הפאנל אם לדעתם חיזבאללה מעוניין במלחמה. ואם שמונה חודשים דנים באולפנים באותה השאלה - אז מה האינטרס הציבורי להמשיך לשדר מציאות שחוזרת על עצמה בלופ אינסופי?
כשלא משדרים חדשות בטלוויזיה, זה לא אומר שלא קרה כלום. זה גם לא אומר שהמצב במדינה נסבל. זה אומר שהתרגלנו. ששריפת הצפון ביום שבו הוא היה אמור להיות האזור המתויר בארץ - זה כבר בקושי חדשות. סתם שגרה. הטלוויזיה יכולה לקבוע סדר יום, אך היא לא מסוגלת לשנות מציאות. בחדשות 12 מסגרו את דיווחי אתמול בסלוגן "מאבדים את הצפון", אבל האמת היא שכבר מזמן איבדנו את הצפון, וזו השגרה שלנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו