קצת רגישות, נפגעי הטראומה הם לא רק עוד אייטם

עשרות מהנפגעים עלו לשידור כדי לספר את מה שעבר עליהם • חלקם זכו לאמפתיה, חלקם נחתכו באכזריות לטובת המשך השידור • ברגעים שהטראומה שלהם עוד מתעצבת, ראוי להייחס אליהם בהתאם

מיהרו להתגלגל לדיווח אחר. דואק וחדד. צילום: צילום מסך, קשת 12

ביום שאחרי המלחמה יסתובבו במדינה אינספור אנשים עם טראומה שתלווה אותם עד סוף חייהם. מעגל נפגעי הטראומה מתרחב מדי יום, ובמרכזו ניצולי טבח, פצועים, נצורים ושבויים. כאלה שראו את יקיריהם נרצחים מול עיניהם, אנשים שאיבדו את משפחתם, חבריהם, ביתם ועתידם. ויש כל כך הרבה כאלה.

מחקרים מצאו כי ב־80 אחוז מהמקרים צפויה החלמה טבעית מהטראומה, אבל כדי שזה יקרה צריך לעזור לנפגעים לעבד אותה ביומיים הראשונים שלאחר האירוע. לפיכך, למראיינים שמשחזרים איתם את הטראומה בשידור חי בטלוויזיה ולדרך שבה מתייחסים אליהם בתקשורת - יש תפקיד מכריע באופן שבו תתעצב הטראומה הפרטית של כל אחת ואחד מהם.

הואיל וכך, עובדים סוציאליים ומומחים הציעו כללי בסיס לראיונות עם נפגעי טראומה טריים. להיות רגיש ומחבק זה ברור, אבל יש הרבה מעבר. למשל, מומלץ להעניק לגיטימציה לתחושותיהם, אבל לא לדבר איתם על רגשות (אלא אם כן ממנפים אותן לעשייה); צריך לעזור להם להיבנות מהראיון, לעודד אותם להתחזק, לא להעצים את חוסר האונים שלהם ולא למסגר את השיחה תחת כותרת של אובדן עשתונות וחוסר תקווה.

ננזפו בשידור חי, ובצדק. איבגי ושמש,

בזה אחר זה עשרות מהם עלו היום (שני) לשידור כדי לשתף בסיפורם האישי, והמגישים לא תמיד ידעו כיצד לפעול. למשל, בערוץ 13 תיארה מור ביידר בבכי קורע איך מחבל שחט את סבתא שלה והעלה את הסרטון לפייסבוק. הילה קורח לא ידעה איך להגיב, אבל איכשהו מצאה מילים לעודד אותה.

אביטל אלדג'ם שחזרה אצל ניב רסקין סאגה שבמהלכה הצילה שני פעוטות ובדרך נס שוחררה ליד גדר הגבול. דמעותיה לא פסקו, ולבסוף, כשהיא מפורקת נפשית, היה זה רסקין שדאג לוודא כי יש סביבה משפחה תומכת וניסה לשדר אופטימיות.

אולם לא כולם היו רגישים כמוהו. בערוץ 14 שוחחו אמיר איבגי וליטל שמש עם הוריה של צעירה נעדרת, וקבעו על דעת עצמם כי נחטפה לעזה. "כתבתם על המסך שהיא חטופה, אבל אנחנו אפילו לא יודעים", נזפו ההורים בשני המראיינים.

גם רפי רשף לא הצליח להשרות אמפתיה בשיחתו עם אלינור גמביראן, ששחזרה באוזנו היחלצות מהטבח בפסטיבל אחרי שהסתתרה במקרר שש שעות ומסביבה כ־50 גופות. היא רעדה, בקושי הסתכלה למצלמה, עד שבשלב מסוים קטע רשף בעדינות את שטף הדיבור שלה, הודה בלקוניות והבהיר ש"צריך לחזור לרצף האירועים". "איך מתאוששים מטראומה כזאת? טיפול לא יזיק", הציעה בכאן 11 אילה חסון בלחישה למרואיינת שנמלטה ממסיבת המוות ברעים.

חזר לרצף האירועים. רשף,

וזה עוד יחסית רגיש בהשוואה לצורה שבה התייחסו עופר חדד ועמליה דואק אל מתן שלמה, שנפש בחוף זיקים כשעשרות מחבלים פלשו מכיוון הים. הוא תיאר בפרוטרוט את האירועים, אך חדד ודואק לא אפשרו לו לסיים. הם חתכו אותו באכזריות ומיהרו להתגלגל לדיווח אחר. "הסיפור הסתיים אחרי שבע וחצי שעות, שהייתי ללא..." סינן מתן מילים אחרונות, ואז גלגל עיניים והבין שאת הטראומה שלו עדיף לשפוך במקום אחר. מבחינת הטלוויזיה הוא היה עוד אייטם.

ברגעים הללו, כשהטראומה של הקורבנות עוד מתעצבת, חשוב שהתקשורת תדע לחזק אותם. הם לא רק "ניצולים", הם גם גיבורים. דמויות להערצה אשר סיפוריהם ייחקקו בתולדות הימים של המדינה. אסור להשתמש בהם ולזרוק.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר