כלוב של זהב? הסדרה הזו מנציחה את הבדלי המעמדות בין העשירים לכל השאר

נטע ברזני מארגנת חתונה של חמישה ימים בדובאי - זעקו מדורי הרכילות. עכשיו, תתעלמו מהתהייה "מי זאת האישה הזו?", תעזבו לוגיסטיקה ופרוצדורה, ותתרכזו בעובדה שבתקופתנו חתונה של פליטת ריאליטי היא מועדון סגור לבעלי יכולת.

כדי להיכלל במעגל הקרוב של אחת כמו ברזני, לרקוד בחתונתה ולשמח חתן בחליפה, כלה בחפיפה ובורג' חליפה, צריך חשבון בנק נזיל ויכולת להקפיא את החיים לשבוע. זאת לא חתונה שסוגרים בצ'ק של ח"י כפול משהו וחותכים הביתה אחרי הקינוחים כדי לשחרר את הבייביסיטר; למען האירוע של ברזני, פיינליסטית "המירוץ למיליון", חייבים להשקיע הון, ובתמורה תינתן הזכות להשוויץ מהצד הנכון.

על אותו כדור חיים בכיף אנשים טחונים, ששופכים כספים על הנאות החיים, מתעדים אותן לאינסטגרם ומוציאים עיניים לאנשים הרגילים, שמתגוררים בצד האפל של האוברדרפט ולא מעיזים אפילו לשאוף גבוה כדי שלא יגבו מהם בבנק עמלת חלומות.

הפערים משפריצים דרך הטלוויזיה. "דובאי בלינג", לדוגמה, היא תוכנית טראש פופולרית שעלתה בחודש שעבר לנטפליקס ומציגה נשים מלייניות מהאמירויות, שמשוויצות בסגנון חיים מצועצע ומסנוור. אחת מהן, נגיד, ענדה בחתונתה שרשרת בשווי 2 מיליון דולר, אחרת יוצאת לדייטים במסוק.

ויש גם "עקרות בית אמיתיות: דובאי", שמשודרת בערוץ !E, והיא אותה סדרה במהות שלה. ההערצה לכסף חוצה דתות ומגזרים. למשל, הפומפוזיות היהודית של גלוריה הארט, חרדית לשעבר, ב"חיי: מהלכה למעשה" שעונתה השנייה הגיעה בסופ"ש לנטפליקס, או הפקות מקומיות כמו "מעושרות", "הבוזגלוס", "פריפריה אימפריה", "רפאליס" וגם הטורטלים מ"ארץ נהדרת". תפנימו, קיים עולם מקביל שחי על ענן בגן עדן - ומנותק מהקרקע.

"בלינג בלינג, יהלומים", כפי ששרה נועה קירל, הוא מונח המתאר נשים כאלו. "בלינג" זה הצליל שמייצרים תכשיטים המשתפשפים זה בזה. "בלינג" זה הרעש שעושה אישה חלולה שצועדת על עקבים, תכשיטיה מבלינגים, והיא שואבת אל פרצופה המוזרק את תשומת הלב בחדר.

עולם הבלינג בנוי על סגידה לחומריות. גיבורי התרבות שלו מאותתים שהערכים החשובים הם כסף, כוח וכבוד. ואתם יודעים מה הכי מטורף? ככל שנהיים יותר עשירים וגדולים מהחיים, כך צוברים מאות אלפי עוקבים ברשתות. ואז, פתאום, סגנון החיים המפונפן מוגש בחינם, ואפילו משלמים להם כדי לתעד את חייהם ולתייג בו את המותגים המממנים.

כל זה מתרחש כשיוקר המחיה שובר שיאים. גיא לרר נאבק על התייקרות הטונה, וברזני מתעופפת להינשא בדובאי. אנשים לא גומרים את החודש, ואחרים מתקלחים בבקבוקי שאטו לאפיט. פערי המעמדות התרחבו והתהום ביניהם מפחידה.

והטלוויזיה רק מעצימה את תרבות הבלינג. אז למציאות אלטרנטיבית כזו עלינו לשאוף? והאם הפערים בין השופוני והשפע לבין העוני והצמצום מתדלקים אדישות, או דווקא מבשלים רגשות תסכול וסלידה? "אומרים שהקנאה מעבירה אנשים על דעתם", טוענת פארחנה, אושיית אינסטגרם טחונה וכוכבת "דובאי בלינג". "אם הם לא יכולים לקבל את מה שיש לך - יקנאו. ילכלכו עלייך. בגלל זה אומרים עלינו דברים רעים".

וככה חיים, זה לצד זה, שני מעמדות מרוחקים ומנוגדים. בעלי הממון מול אנשי היומיום. אלה מתגוררים בכלוב מזהב, ואלה בונים את הכלובים. לעשירים יש את הכסף, ולאחרים את כל השאר.