"אם נשב רק בבית כל היום מול המסך, נהיה יצורים עצובים"

כמו כל דבר בשנתיים האחרונות, גם פסטיבל הבובות הבינלאומי של תיאטרון הקרון יתקיים השנה בצל מלחמה וחוסר ודאות. האירוע, שיוזמיו מתארים כ"חגיגה של דמיון, משחק ותרבות בירושלים" ושמתקיים השנה בפעם ה-34, מפגיש במשך חמישה ימים בין ילדים לבין יצירה מקורית הפונה אליהם, ומחבר בינם לבין תיאטרון, מחול, קרקס ובובנאות. מדובר באירוע גדול, צבעוני ורב-תרבותי, כלומר כזה שמארח גם פרויקטים בינלאומיים – לא עניין של מה בכך בתקופה בה הפופולריות של ישראל נמצאת בשפל של כל הזמנים. זמנים בהם מי שלא מחרים אותה מעדיף להישמר ממנה ולהישאר במקום שבשמיו לא מתעופפים להם אקראית טילים.

"ההשפעות של המלחמה מאוד מורגשות", אומר שחר מרום, מנהלו האמנותי של התיאטרון. "היו להקות מצרפת או מבלגיה שלא היו מוכנות לבוא לישראל. אבל זה נובע מכל מיני סיבות: חלקן לא רוצות לבוא מסיבות של אי הסכמה פוליטית וחלקן פשוט מפחדות. יש לנו גם אירועי חשיפה של משרד החוץ, במסגרתם בכל שנה מגיעים אלינו מנהלי פסטיבלים ותיאטראות של ילדים מהעולם ופוגשים תרבות ישראלית, אבל בגלל שהמלחמה נמשכת אז מגיעים פחות, ועוד יותר פחות אחרי המלחמה מול איראן. נוצר חשש להגיע לארץ, וזה משפיע ברמת היצירה הישראלית".

אתה חושב שהסיבה לאי-ההגעה יותר אידיאולוגית או פרקטית ובטיחותית?
"אנשי התיאטרון בעולם מזוהים עם תרבות של ליברליות, הם נמצאים יותר בצד הזה של המפה. אז קשה להם לבוא למקומות שיש בהם מלחמה, או שקיימת בהם מחשבה על חשש בפגיעה בזכויות אדם. זה לא משנה בכלל מה הדעות שלי, ככה אנשים חווים. אז קיבלתי כל מיני תשובות, יש גם כאלה שמפחדים ויש כאלה שמאוד תומכים וגם שולחים לי הודעות וואטסאפ ושואלים 'מה שלומכם?'. כלומר יש כל מיני תגובות, אבל בהחלט יותר קשה להביא אנשים. יש תשובה שדי חוזרת על עצמה מלהקות שאנחנו רוצים להביא. הם עונים: 'אנחנו מעוניינים לחכות שהמלחמה תיגמר ואז נשמח לבוא. בואו נחשוב על 2026'. בתחום הבין-לאומי להביא לארץ להקה לוקח משהו כמו שנה, כלומר רק נתחיל לדבר בשנה הבאה".

מתסכל מאוד עבור מפיק ומנהל אמנותי שרוצה להרכיב אירוע מגוון ומעודכן שלא מורכב רק מתוצרת כחול-לבן.
"החלק הזה של התפקיד באמת הרבה יותר מאתגר עכשיו, ועדיין עובדה שמוצאים אנשים שרוצים ובאים, כי ירושלים היא עיר שכולם רוצים להגיע אליה. להרבה אנשים בעולם יש מין חלום לבקר בירושלים, שהיא באמת עיר מהממת, ובפסטיבל מאוד חוגגים אותה, כי הרבה ממנו מתקיים בחוץ. אז לתהלוכת פורים, עוד אירוע שהתיאטרון מקיים, השנה הבאנו להקה מצ'כיה, אבל באותה מידה יש גם תגובות של להקות שאמרו לנו 'בשום אופן לא'. זה משתנה".

אתה מוצא שקשה יותר לבדר ילדים ישראליים בתקופה כזו, או דווקא יותר קל, כי הם מחפשים הסחת דעת?
"גם אם הם לא בדיוק מעודכנים במה שקורה אין ספק שהם מרגישים את זה מכל עבר, אי אפשר לברוח מזה. ודווקא עכשיו כיף לעשות תרבות לילדים ישראלים. נראה שהם צריכים אותה השנה יותר".
קשיי מלחמה בצד, יצירת תכנים לילדים והתאמתם בשגרה יכולים להיות עניין מאתגר לא פחות. כמו בספירות המבוגרים גם עולם הילדים, תחומי העניין והגישה אליהם משתנים בעשורים האחרונים בקפיצות גדולות יותר. זה נכון במיוחד כשמדובר בדור הילדים הנוכחי, שמכור למסכים ואשר שסף הגירוי שלו גבוה הרבה יותר משל אלה שקדמו לו.

איך מתאימים תכנים לדור של ילדים שהתפתח באופן כל כך שונה מדורות אחרים?
"יש לי שתי תשובות לדבר. קודם כל, אנחנו באמת מנסים להסתכל על מה שאנחנו עושים כל הזמן מהזווית של 'מהו הילד היום?' אז בפסטיבל יש הרבה הצגות שמשלבות טכנולוגיה - כמו תערוכה וירטואלית או הצגות שמשלבות קרקס עכשווי. גם ברשתות החברתיות, בטיקטוק ובאינסטגרם זה מושך ילדים. בנוסף, כיוון שיש היום הרבה מאוד ילדים עם הפרעת קשב שקשה להם לשבת, אז אנחנו מנסים לייצר תרבות שמאפשרת דברים כמו למשל חוויית צביעה – רק באופנים אחרים. יש לנו מתחם בשם 'איקס-מיקס' שלוקח איזשהו נושא ומנסה, יחד עם הילדים, לפתח עבודות שקשורות אליו. ילדים שיבואו למתחם הזה יוכלו להסתובב חופשי, הם לא חייבים לשבת מול דבר אחד. הם יכולים לצפות במופע קרקס, אבל גם לצור מבוכים ולשחק בהם. הם יכולים לשוטט במשך שלוש שעות וליהנות מכל הפעילויות שהוא מציע".

כמי שעוסק בתחום כבר שנים, אתה יכול להגיד שהילדים היום שונים מהותית מילדים שגדלו בתקופות פשוטות יותר?
"בתור מישהו שחוקר תרבות לילדים כבר המון שנים, וגם מאוד אוהב טכנולוגיה בעצמי, אני רואה שבני אדם נשארו אותו דבר. לא השתנינו כל כך מהיצורים הקדמוניים שאנחנו. אנחנו אוהבים לשחק, אם משהו מעניין אותנו נתרכז בו, אנחנו אוהבים הרפתקאות, אוהבים לצחוק. ואם הצגה בתיאטרון מציעה דבר שהוא לא משעמם, והוא מתחלף ומציע את כל הדברים האלה אז ילדים יהיו מאושרים. אנשים מחפשים את זה יותר היום, לתחושתי. אנחנו יצורים חברתיים. אם נשב רק בבית כל היום מול המסך, נהיה יצורים עצובים. אנחנו צריכים לצאת לפגוש אנשים, לשחק, להיות באור השמש. בתיאטרון, קרקס או תיאטרון בובות יש משהו מסעיר".

יש הבדל בין ילדים ישראלים לבין ילדים מהולנד, נניח?
"כשהתחלתי את דרכי חשבתי שאין הבדלים ואין למיקום הגאוגרפי שום משמעות, אבל היום אני ממש מבין שרב-תרבותיות מביאה איתה גם שינוי. נגיד הייתי בפסטיבל ילדים לגיל הרך בחו"ל ואתה רואה שם איך משפחות עולמיות משחקות. ילדים שם אולי יהיו פחות קולניים וינהגו יותר בנימוס ופחות ייגעו בדברים. בגרמניה אני מוצא שהתיאטרון לילדים מכיל לפעמים המון טקסט. הם אוהבים מילים, את הסיפור, את השפה. גם בישראל, אגב, אוהבים את הסיפור מאוד, בעוד שבצרפת ובבלגיה אני מוצא שילדים אוהבים יותר דימויים חזותיים, מופשטים. בבלגיה מרשים דברים פרועים יותר לילדים, דברים שבארץ לא יעלו על הדעת, ובארצות הברית יש תרבות לילדים מאוד מסחרית. אז כן, הדברים האלה מייצרים תרבות לילדים מאוד שונה. ועדיין, אם אתה מוציא את כל הדברים האלה, ילדים הם ילדים. הם אוהבים לשחק, אוהבים חברתיות, הם אוהבים שמצחיקים אותם ואוהבים להתרגש. אין לדברים האלה תחליף".

פסטיבל הבובות הבינלאומי יתקיים בין ה-17 ל-21 באוגוסט בגן הפעמון, תיאטרון הקרון והאולמות הסובבים אותם בירושלים