שתי נשים מבוגרות יושבות לצידי, ובלאגן ליל הסדר מעסיק אותן. דיונים איך לקלף שום טרי לפסח ומה ההבדל בין כבש של עיראקים לדגים מרוקאים. "תגידי, זה קונצרט, הצגה או מחזמר?", שואלת אחת מהן במבטא צרפוקאי. "לא יודעת", עונה חברתה במבטא עיראקי. "אבל הנה זגורי והנה כהן, יש כסאות תזמורת על הבמה וכסאות מהאצטדיון, אז מה זה משנה איך קוראים לזה? העיקר שיהיה שמח!". חברתה מסכימה: "בטח, יהיה שמח! ותודה לאל שאנחנו עוד יכולות לעשות דברים כאלו",
האולם מחשיך.
ברגע הראשון, משהו בי כמעט מתקומם על שרירות הגורל. למה הגרלתי שתי שכנות כאלו? למה ביקורת על "קונצרט" ב"היכל התרבות" צריכה להתחיל בשום, כוסברה, דגים ואלוהים?
ברגע השני חולפת בי מחשבה: בעצם, למה לא? רק בגלל שזה היכל תרבות צריך לדבר על עוגות נפוליאון, כדורי צרבת ומי מת? למה מי מת? האם שום, כוסברה ודגים אינם תרבות? מה בדיוק הבעיה בזה שמוזיקה ותרבות מחברות את כל אורחות החיים?
אז כן – מהדגים ועד באך, מהשום ועד פריד אל אטרש, מהגיטרה החשמלית ועד הפועל באר שבע – הדבר העיקרי שהמופע הזה מציע הוא גשר. תחברו, אל תמדרו. זה לגמרי פסה קול של באר שבע. צליל החיים שלנו – אז, כאן ועכשיו. החומרים שמהם נוצרת תרבות מקומית, מקורית, ישראלית.
תום כהן ומאור זגורי הם חברי ילדות מבאר שבע. יחד עם אלקנה מרציאנו ותזמורת ירושלים מזרח ומערב הם מעלים כרגע מופע בשם "היהלום". על פניו, קשה להסביר את הקונספט: תזמורת אנדלוסית, טריבונות ברוטליסטיות, כסאות הפועל באר שבע, זגורי וכהן נזכרים, מרציאנו מזמרר, הקהל מצביע, נגנים משוטטים בין הכיסאות, על הבמה חיפוש מטמון, הכל אללה יוסתור והאנדרטה של באר שבע.
עד סוף הערב ינגנו פה באך על קאנון, יפצחו גרעינים, יעשו קרב טריבונות בין מייקל ג׳קסון לעבד אל־וואהב וידברו על הפער בין הקונצ’רטו השני של פרוקופייב למקאם ראסט. יהיו כפיים – ולא רק בין הקטעים. יהיה שניצל וינאי, יהיה חריף – והכל יהיה סיפורה של ה"שכונה" ואם זה נשמע לכם כדבר רע, כנראה שלא חוויתם שכונה כהלכתה.
אם יש דבר שמופע "היהלום" עושה, הוא להחיות את אווירת שכונות המהגרים של הפריפריה. צחוקים, קטעים ואווירת "הכל הולך" של השכונה, והכל במובן היפה והמדהים של המילה. כפי שתום כהן מנסח: "כשמישהו אומר את המילה שכונה – כל העולם שלי מתמלא צבע באר שבע".
מהרגע שתום כהן עולה לבמה – חליפת מנצח, שרשרת זהב מהשכונה – הוא לא מנצח על התזמורת. הוא רוקד איתה.
ידין מרחפות בין פסגות המוזיקה, מעיפות אותה הלאה. ספק כוריאוגרף, ספק מכשף. כהן לא רק מוביל את התזמורת – הוא שוחה בה, חי אותה, נושם אותה. ניצוח שמרחף מעל הגבול שבין דיוק אקדמי לבעירה פנימית.
גילוי נאות והנאות: אני מכיר את תום כהן שנים רבות. מאז שהיה נער צנום ומאיר פנים שהסתובב בבאר שבע עם מנדולינה. חלק מהסצינה המוזיקלית המקומית. אהבתי אותו אז, ואני אוהב אותו גם היום, כמנצח בינלאומי מוערך. אז אל תאמינו לי. אני משוחד. לכו לראות בעצמכם.
כבר ראיתי את כהן עושה קונצרטים "שכונה" עם תזמורת ירושלים מזרח ומערב, אבל המופע הנוכחי, בשילוב עם מאור זגורי הוא רגע מכונן. יחד הם נוגעים בנקודת ההתחלה של כל כך הרבה סיפורי פריפריה, ומספרים סיפור של דור שלם שגדל בין הברזלים לאוניברסיטה, בין המזרח למערב. דור שהבין שהשאלה היא לא "או או", אלא "גם וגם".
הזרימה בין כהן לזגורי טבעית – חברים ותיקים, כאלו שחלקו דירה, מסעות חיים וחפירות מרחקים. על הבמה זה עובר: ההקנטות, הצחוקים וההערכה ההדדית. זה היה מרגש לראות אותם מספרים את סיפורי באר שבע בעיר עצמה. הרבה מתחנות חייהם נכחו בקהל, מבני המשפחה ועד המורה של תום למנדולינה. הבדיחות, הרפרנסים, הרחובות, הכינויים – כולם נזרקו לאוויר לקול צחוקו של קהל שיודע בדיוק על מה מדובר. כשהזכירו את הבוס מ"אולמי ארגמן", הקהל אמר את שמו.
כל מילה היא קריצה פרטית למי שגדל כאן. לכאורה, זה עשוי להיראות כמו אירוע פנימי. אבל איך אמר טולסטוי? "כל השכונות המאושרות דומות זו לזו, רק הווילות אומללות כל אחת על פי דרכה".
לצידי ישבו בתי והאחיין שלי – שניהם בני פחות מעשרים, דור אחר לגמרי. הם לא מכירים את הנפשות הפועלות, לא חיו את חוקי ההפרדה בין התרבויות, ועדיין נהנו מאוד. "זו החפלה הכי מאורגנת שראיתי בחיים", אמרה בתי בהתפעמות.
בין הסיפורים, הווידאו והתיאטרון הייתה המוזיקה - לב העניין. קסם אחר. מתגלגלת ממקאם לחאפלה צוענית, מספרת סיפורי גלות ונדידה ים־תיכונית בלי מילה אחת. היה ים־תיכוני, היה רוקנרול, היה קלאסי, היה בלוז וערבי – פסקול מדויק לעיר שמחוץ להיכל התרבות.
ואז הגיע קולו של אלקנה מרציאנו. קול שמרחף בין נשמה לחפלה. קול שיודע גם להתפלל וגם לפרוץ במחול. קול של מזרח תיכון שפעם היה קרוע והיום שלם עם עצמו. בין לבין הציג תום את נגני תזמורת הנוער שהקימו בגליל. אפשר רק לדמיין מה זה עושה לילדים צעירים לנגן בקונצרט כזה, מול קהל וטוב לראות שהתזמורת משקיעה בדור הבא, כי תרבות שלא עוסקת בו, תיעלם עם הנוכחי.
הקהל ברובו בגיל מקל העמידה, או מתקרב אליו בצעדים איטיים.
זה מעניין הנוסטלגיה שעל הבמה – היא של הילדים או הנכדים שלהם. זו לא נוסטלגיה למעברות, אלא לשכונות עמידר של שנות התשעים. ולכאורה – מה להם ולזה אלא שמופע "היהלום" הוא הזמנה להציץ שוב באלבום נוסטלגי מסוג חדש: ילדות הילדים, בגרות המבוגרים. ובין מילה לבדיחה, סיפור לשיר, נוסטלגיה למוזיקה עלתה בי שאלה: מה ערכה של נוסטלגיה בעידן שבו שום דבר לא הולך לאיבוד?
פעם, כדי לזכור, היינו צריכים להבין את הסיפור ואז לספר אותו.
היום, כל דבר מתועד בסרטונים, סטוריז, אלבומים דיגיטליים.
הזיכרון האישי הפך לארכיון זמין, אבל זיכרון קולקטיבי – זה כבר משהו אחר. הוא דורש מרחק. פער. התבוננות.
לפני שבוע ראיתי ביוטיוב ראיון עם חברי להקת הדלתות. באחד הרגעים קריגר עצר את דנזמור ואמר: "לא, ג’ון, זה לא קרה באמת. את הסיפור הזה ראית בסרט שעשו עלינו. אנחנו חיים בעידן שבו גם מי שהיה שם – זוכר דרך סרט. וזה גרם לי לתהות: מה קורה לדור שלם כשיש לו רק ייצוג של הזיכרון, כמו "זגורי אימפריה"?
וברגע הזה, עלו בי מילותיו של גוסטב מהלר, צלולות כמו סולו מנדולינה: "מסורת איננה הערצה של אפר – אלא העברת האש". במופע "היהלום", האש הזו עברה היטב מהבמה לקהל. בלי האש הזו, אנחנו דנים את הדור הבא לחיים כבויים במלכודת העתיד הגלובלי. חיים בעולם שטוח, עם שפע אינסופי של אפשרויות ששוחק את החוויה המקומית, את הזהות. שפע שמנתק את החוטים השקופים שקושרים אותנו יחד.
לכן, "מופע היהלום" של כהן וזגורי הוא אש התמיד. אש שצריכה לעבור הלאה, עם באך, מקאם חיג'אז, אלביס, אום כולת'ום, פרוקופייב וקניידלך, כוסברה ושום. בסוף כולם: תרבות ישראלית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו